אבנים עם לב אדם

1. רקע

אתמול התקיים בבית המשפט העליון דיון דרמטי בעתירה של התנועה הרפורמית וארגון 'נשות הכותל', שדרשו לקיים תפילות רפורמיות ברחבת הכותל המערבי.

הכותל, שריד בית מקדשנו, מלבד היותו מקום קדוש הוא גם סמל דתי ולאומי.

קשר מיוחד ופלאי קיים בין עם ישראל לבין הכותל. "יש אבנים עם לב אדם", כתב יוסי גמזו, כשהוא מתאר את הכותל המערבי כמוקד הדופק הלאומי שלנו.

כיצד ניתן לדון בגורל הכותל כאילו היה איזה חפץ סתמי ששניים אוחזים בו?

כיצד לא רעדו הידיים, כיצד לא נאלמו דום הטיעונים המשפטיים אל מול ההיסטוריה בת אלפי השנים של הכותל ושל עם ישראל?

המציאות שבה שבעה אנשים, שאינם נבחרים ואינם מייצגים, דנים בכובד ראש על הכותל המערבי כאילו הוא נתון לבעלותם – היא מרתיחה וגרוטסקית כאחד.

וכאן נשאלת השאלה: מתוך איזה עולם רעיוני פועלים אותם 'שופטי עליון'? איזה קו מחשבה הרחיק אותם כל כך מהעם בישראל?

וכאן השאלה "אתם של ישראל?" עולה בצורה חריפה

1. הכותל – סמל דתי ולאומי

יורם זמוש, שפיקד על הפלוגה שפרצה להר הבית במלחמת ששת הימים, סיפר שבזמן ההתארגנות ליציאה לקרב ניגשה אליהם אשה זקנה בדמעות ונתנה להם דגל. ״אנחנו שומרים את הדגל עוד מ-48', ואת הדגל הזה תניפו על הכותל המערבי. כל העם היהודי דוחף אתכם בידיים, באצבעות! כל הדורות של העם היהודי דוחפים אתכם!״, הוסיפה.

ואכן, את הדגל שנתנה לו הזקנה הניף זמוש על הר הבית.

זמוש סיפר, שביציאה לקרב "כולנו נתפסנו לתחושה הזו, זה באמת כל הדורות עכשיו".

וכאן נשאלת שאלה מהדהדת:

מי דוחף את יצחק עמית? כל הדורות של עם ישראל, או שמא מניעים אחרים?

1. ניתוק – קווים לדמותו

הניתוק של שופטי בג"ץ מרוח האומה לדורותיה בא לידי ביטוי גם בניתוק מהעם כיום וגם בניתוק מערכי היסוד שלו.

ראש ההרכב, יצחק עמית, כינה בעבר את חג הפסח 'דיאטת מצות'.

וכך גם הכותל, שאלפי שנים הוא ליבה של האומה, המקום שאליו כוספים וכלפיו מתפללים, זוכה לאותו היחס. עוד מקום תפילה, עוד אתר, ולא יותר.

וכאן השאלה "אתם של ישראל?" עולה בצורה חריפה.

לא רק בגלל הסיוע לאויב באינספור סוגיות (פרימטר, הריסת בתים, גירוש מחבלים, הכנסת מסתננים ועוד ועוד), אלא – האם אתם של ישראל ההיסטורית?

רק מי שמנותק כל כך ממורשתו יכול לקיים דיון הזוי כזה, כאילו ששבעה אנשים לא נבחרים ולא מייצגים יכולים להיות בעלי הבית על קודשי האומה כולה.

בג"ץ מזהיר מפני 'עריצות הרוב', כביכול, כדי לתת לקבוצה בת כמה עשרות מפגינים לטרלל מדינה שלמה לאורך זמן

1. בקליפת אגוז

אמש היה אפשר לצפות במעין קליפת אגוז בסיפור הגדול של חיינו.

בצד אחד נמצאים אלה הרואים במסורת ישראל מדורי דורות עוגן ומצפן וממשיכים ומגשימים את כיסופי אבותינו, ומנגד נמצאים מייצגי ההפך הגמור – בעלי תפיסה פרוגרסיבית קיצונית, המבקשים לתת מקום לכל בקשה ופנייה מכל גורם, תהיה החריגה, המסוכנת וההזויה ביותר שתהיה.

לשיטתם, מדינת ישראל אינה גילום של תחיית עם ישראל והתגשמות חזון הנביאים, אלא מדינה שהוקמה בידי חבורת מהגרים שהתקבצו יחד, ולכן לכולם יש מקום ויד בכל מה ששייך להם. לדידם, 'עם ישראל' הוא מושג טכני בלבד, הכולל 'זרמים שונים', וממילא אין בעיה לדון ביובש משפטי על מה שבעינינו הוא קודשי האומה.

בסופו של דבר, גם העולם הרעיוני שדורש הסכמות רחבות נשען על עולם ערכים. הרי רוב אזרחי מדינת ישראל תומכים בערכים ימניים ולאומיים, ובא עולם הערכים הבג"צי וכופה את ערכיו הליברליים והמנותקים על אזרחי ישראל. בג"ץ מזהיר מפני 'עריצות הרוב', כביכול, כדי לתת לקבוצה בת כמה עשרות מפגינים לטרלל מדינה שלמה לאורך זמן ולפגוע בקדושת המקומות שאליהם כספו כל הדורות.

1. קרב מאסף

הקשר של עם ישראל לתרבותו ולמורשתו הולך ומתחזק.

הדרישה ליהדות, ובעיקר ליהדות במרחב הציבורי, מוסיפה והולכת.

וככל שהקשר הזה ילך ויתחזק, כך ימשיכו הנסיונות להתבצר במגדלי השן המנותקים.

הדיון אמש, ואלו שיבואו בעקבותיו, הם הבל ורעות רוח. אין איך לייפות את זה. אך עם זאת, הם קריאת השכמה לכוחות הבריאים בעם להשמיע קול ולהוביל את מדינת ישראל ברוח נכסיה התרבותיים ומורשתה ההיסטורית.