נתחיל במובן מאליו: אלימות בריונית ברחובות היא רוע שצריך לעקור בכל האמצעים. ואכן, יש מקומות שבהם זה לא מובן מאליו, ומחנכים צריכים לעסוק בזה. בהחלט.
אבל כאן נציף את הלא מובן מאליו, את המסרים החשובים כל כך שנעלמים מהעין. כאן נציף את הווירוס שהשתלט על המסר ׳לא לאלימות׳, וגורם, למרבה הפלא, דווקא להגברת תופעות האלימות הבריונית בחברה.
א.
מה קורה כשחבורה של בריונים מסתובבת ברחוב מלא אנשים ומטרידה את העוברים ושבים? מה קורה כשבשכונה או במקום הלימודים יש בריונים שמתנכלים לאנשים? מצוי מאוד שאנשים חוששים להתעמת איתם, בוודאי מצוי הרבה יותר מאשר אנשים העלולים להפוך בעצמם לבריונים.
וזה גם מה שקרה בפתח תקווה. ולא בפעם הראשונה. לפי הדיווחים, המקום שבו אירע הרצח מועָד לפורענות כבר תקופה. הפעם, אדם אחד אמיץ עוזב לרגע את עיסוקיו וניגש ומתעמת עם הבריונים. הם באים מאוחר יותר לסגור איתו חשבון. מתפתח עימות שנמשך כמה דקות ברחוב מלא אנשים. ושוב, הסובבים חוששים להתעמת. ׳אנחנו לא קשורים לאירוע׳, ׳אנחנו פוחדים להתערב׳, אומרים כולם. ׳יש משטרה ובית משפט שצריכים לטפל׳. והרצח קורה לעיני כל.
בריונים משגשגים בחברה שהנורמה המצויה בה היא פחד וחשש מעימות
מה קורה כשהמסר הנזעק שוב ושוב בכל כיתה ובכל קבוצה נורמטיבית לאור מציאות כזו הוא ׳לא לאלימות׳? אם המסר עובר, יש סיכוי שהם יהפכו לעדינים יותר, רגישים יותר, נזהרים יותר לא להגיע למצב של הרמת יד או עימות כלל. אם המסר עובר, יש סיכוי שהם יפנימו את האמירה ש׳לא פותרים אלימות באלימות׳ ויצדיקו הימנעות מכל עימות. אך יש סיכוי טוב מאוד שזה לא יעזור לחברה לגלות בתוכה יותר אומץ וגבורה להתעמת עם רוע. ואולי זו הבעיה הגדולה כאן.
ב.
אכן, יש מערכת אכיפת חוק שצריכה להשתפר. צריך יותר שוטרים, שמגיבים יותר מהר, שמנתחים מקומות מועדים לפורענות בצורה יותר אפקטיבית. אכן, צריך ענישה הרבה יותר אפקטיבית ומחמירה בבתי המשפט. אך משהו מאוד חשוב מתפספס כאן.
בריונים משגשגים בחברה שהנורמה המצויה בה היא פחד וחשש מעימות. בריונים משגשגים גם בחברה שהנורמה המצויה בה היא שאלימות פסולה תמיד ובכל מצב, בחברה שבה המודל לחיקוי הוא אנשים עדינים שאינם מסוגלים להזיק לזבוב גם אילו היו רוצים.
כשהאטמוספרה החינוכית והציבורית מפריזה ומייחסת לכולנו פוטנציאל ממשי לבריונות מסוכנת, החברה מאבדת את יכולתה להתעמת עם אותה בריונות. חברה חייבת להתמודד עם בריונות בגבורה ובאומץ, במוכנות להתעמת איתה ולגבור עליה. חברה חייבת לחנך לגבורה ולאומץ לב – יותר מאשר לחשוש שמא כל אחד יגלה ברגע של עצבים את הרוצח שבו.
מוסריות היא היכולת להתעמת עם רוע כשהמציאות דורשת ומצדיקה זאת
ושלא נַטעה את עצמנו.כשבחברה חוששים להתעמת – זה מוקרן גם לשוטרים. כשחברה חוששת להתעמת – גם שופטים מפתחים מידה לא מעטה של חשש להתעמת עם משפחת פשע כזו או אחרת, והבריונות חוגגת. (אגב, האם הזעקות בתקשורת על המקרה המזעזע התייחסו גם לעונשים המגוחכים והבלתי מרתיעים בעליל שבתי משפט בארץ מחלקים לבריונים אלימים?)
וזה לא מתחיל ממקרה קיצוני של רצח. זה מתחיל ממקרים שבכל יום ובכל מקום, מבריונות מצויה, מהצורך והיכולת להתעמת עם רוע.
ג.
כשחברה נתונה בסחרחורת פלורליסטית, היא מתקשה מאוד לבדל בין שימוש פסול בתוקפנות ובכוח לבין שימוש כשר ונדרש בהם. חברה כזו תאבד את היכולת שלה להבדיל בין מניעים, הֶקשרים וסיבות, והיא תייצר סימטריה בין כל סוגי הכוח. אך הבחירה בדרך הזו מפקירה את העולם לרוע תוך הצטדקות שקרית של מוסריות. מוסריות איננה שלילת הכוח, אלא שימוש בו מתוך מצפן ומצפון פנימי. מוסריות היא הדעת להבדיל בין טוב לרע והאומץ לפעול לפיה. מוסריות היא היכולת להתעמת עם רוע כשהמציאות דורשת ומצדיקה זאת.
אנחנו רוצים שהאנשים הטובים והישרים הרבים שיש בחברה יהיו חזקים, נועזים ואמיצים הרבה יותר מכל בריון. כוח אכן עלול להשחית, אך ויתור עליו משחית לאין ערוך, ומפקיר את הרחוב לבריונים. זה נכון ברמה הלאומית, וזה נכון ברמה הפנים־חברתית.
יש מעגלים חברתיים שאכן זקוקים לעבודה יסודית לתיקון בריונות. אך נדמה שלא פחות, ואף יותר מכך, החברה שלנו זקוקה לכוחות של גבורה ואומץ לב שינבעו דווקא מתוך טוב ליבם של אנשים אוהבי צדק, ויתועלו לגבור על רוע, להתעמת עם עוול, ולנקות את רחובותינו ואת שכונותינו.
