"יורקת לבאר שהיא שותה ממנה ויורקת לנו בפרצוף". כך כתבה עלי בקבוצת הפייסבוק הקהילתית חברת קיבוץ ותיקה, לאחר שנחשפה למה שאני כותבת בחשבון האיקס הפרטי שלי וגילתה שאני ימנית, ששוד ושבר מעיזה גם להביע את דעותיי בפומבי.
מטרת השיימינג הנ"ל הייתה כמובן לגרום לי לסתום את הפה, להתבייש בעמדותיי ולהפסיק להביע אותן. נזכרתי אז במה שסיפר הטייס שי קלך על קיבוצו גינוסר, שבו — כשהתברר שיש בקיבוץ חברים המצביעים לבגין — הכריזה אחת החברות: "אנחנו נגלה מי הם ונעיף אותם מהקיבוץ".
אם אני מנסה לזקק את מה שהכי כואב בעיניי בהתנהלות של אנשי השמאל הישראלי, אלה שנמצאים בפרונט וצובעים את כל המחנה בצבעים שלהם — זו האלימות וההשתקה. מדובר באלימות שלא בהכרח מתבטאת באופן פיזי, אבל מועברת כמסר ברור. וגם אם רוב המחנה לא מזדהה עם ההתנהלות הזו, האלימות מפחידה ומשתיקה אותם.
ניתן לומר שאפילו יותר ממה שההשתקה הזו מכוונת החוצה, כלפי אנשי הימין, היא מכוונת פנימה, כלפי מחנה השמאל עצמו, וזאת כדי למנוע ערעור על תפיסת המחנה את עצמו כאליטה, שיש לה בעלות על הצדק והמוסר.
מדוע המשטור הפנימי הזה הוא כל כך חזק ותובעני? אחת הסיבות המרכזיות היא, כמובן, שכיום אין לשמאל טיעונים משכנעים וכמעט שאין לו עמדות אידאולוגיות. השמאל מושקע רובו ככולו בדה-לגיטימציה של הימין. שכן ברגע שתהיה לימין לגיטימציה והוא יהיה בר שיח (כפי שרבים בשמאל היו רוצים שיהיה, אך לא מעיזים לומר) מחנה השמאל יתגלה כריק מתוכן אידיאולוגי ויפסיק להשפיע.
א. אווירת הקיבוץ
כקיבוצניקית, אני מכירה היטב את המשטור הפנימי שמפעיל המחנה כלפי חבריו. מקור המשטור הזה הוא בעייני דרך החיים הקיבוצית, שהיא במידה רבה האבא והאמא של מחאות קפלן, שמנהיגיה ורוחה מובילות כיום את מחנה השמאל. רבים ממנהיגי המחאה הינם יוצאי קיבוץ: אהוד ברק, שקמה ברסלר, עמי איילון, נדב ארגמן, אילן שילוח, קובי ריכטר, רון חולדאי, אורני פטרושקה, גלעד שר, עמירם לוין, בוגי יעלון, עמוס ידלין, נועם תיבון, איתן הרצל, ואחרים. ההשפעה של התפיסה הקיבוצית על המחאה היא לפיכך ברורה.
הקיבוצניקים ראו עצמם כאליטה, כפסגת השאיפות והתגלמות הצדק עלי אדמות. הקיבוץ עצמו היה בעיניהם שלמות הרעיון, התגשמות האדם החדש. אם היו כאלה בקיבוץ שלא הצליחו לחוש כך, הם הפעילו כלפי עצמם מנגנון של משטור פנימי כדי להשתיק את הסתירה הפנימית, שכן ברור היה להם שטעות בידם: הרי לא ייתכן שהחברה סביבם מעריצה את עצמה והם, הקטנים, מרגישים אחרת. אותם מהרהרים-מעורערים נתפסו בעיני עצמם כחלשים, על שאין הם מצליחים להפנים את הפלא הקיבוצי וצדקת הדרך שלו. וכך מחשבות ורגשות, שסדקו את תחושת הזכות של השתייכות לחברה הנעלית הזו ושיווקה כלפי חוץ, הושתקו ודוכאו ע"י אלה שחשו וחשבו אותן. הפחד הגדול ביותר היה להיות מנודה אל מחוץ לקבוצה, ומחשבות אלו איימו על היכולת להשתייך לחברה ולהיות חלק ממנה.
המשטור העצמי והדיכוי, שהופעלו קודם כל כלפי פנים, בין אדם לבינו ובין הורים לילדיהם (שהרי למשל, בכדי לשרוד את הלינה המשותפת, הורים היו צריכים לשכנע את עצמם ואת ילדיהם שזה דבר טוב וחיובי שמגובה באידיאולגיה חינוכית ומוסרית; ולהשתיק באופן אגרסיבי את כל התחושות הטבעיות והחזקות של הרצון להיות קרובים לילדיהם) אותו משטור הופעל אחר כך כלפי חוץ, כלפי מי שהעז והעלה על דעתו לחשוב אחרת או לערער את ההזדהות המוחלטת עם החברה. ההזדהות המוחלטת הזו הייתה סוד כוחה של החברה הקיבוצית, וכיום היא סוד הכוח היחיד של מחנה השמאל.
השמאל בישראל אינו דמוקרטי. הוא לא יוותר בשום אופן על האמונה כי הוא ה"אליטה השווה יותר", ולא יחלוק את השליטה ואת מקורות הכוח עם רוב העם
גם כיום, בשמאל הישראלי, איש אינו מעז לקרוא תיגר על השתוללות של גורמים כמו 'אחים לנשק', יאיר גולן, מנהיגי מחאות קפלן, אהוד ברק וכו'. מי שמעז להציג עמדה אחרת, מוקע אל מחוץ למחנה או "מיושר" באופן מיידי ע"י כווייה ברותחין. כפי שאמר אבי שושן, שהודח ממשרד הדוברות של איכילוב אחרי 14 שנה בגלל השתתפות בתוכנית הפטריוטים של ערוץ 14: "היום לא הייתי עושה את זה. המחיר יקר מדי".
הרי אם השמאל יקבל את אנשי הימין כברי-שיח לגיטימיים, המשטור הפנימי הבנוי על הזדהות מוחלטת עם המחנה יתרופף, ועימו תחושת האליטיזם והעליונות.
ב. מחנה לא דמוקרטי
השמאל בישראל אינו דמוקרטי. הוא לא יוותר בשום אופן על האמונה כי הוא ה"אליטה השווה יותר", ולא יחלוק את השליטה ואת מקורות הכוח עם רוב העם. כאשר הדמוקרטיה משרתת את השמאל הוא יקיים אותה, אבל כאשר הדמוקרטיה משרתת מחנה אחר ומעלה אותו לשלטון, השמאל ייאבק בדמוקרטיה. כל מה שהוא רוצה זה שליטה במקורות הכוח ושמירת עליונותו.
הגרעין הקשה שמנהיג כיום את מחנה השמאל הישראלי מוכן ללכת רחוק מאד כדי להשיב את השליטה במדינה לידיו. אין לו שום כוונה לוותר על מוקדי הכוח הנתונים בידיו קרי בתי המשפט, הפרקליטות, האקדמיה, הצבא והתקשורת. מבחינתם זוהי מלחמה לחיים ולמוות. כמו כן, האנשים הללו שיכנעו את עצמם ואת רוב המחנה שלהם כי "טובת מדינת ישראל היא שנתניהו יילך". הם מאמינים שברגע שנתניהו ירד מהבמה הפוליטית, השמאל יוכל לחזור לשלטון ולשכנע את שאר אנשי המחנה שנתניהו הוא מקור הרע בעולם, או כפי שאמרה חברת קיבוץ נוספת: "לא יהיה פה טוב עד שהוא יילך". האקסיומה הזו הפכה לאמונה דתית. אין בה הגיון אלא רק יצר קמאי מתפרץ ותאוות שלטון.
ג. מחפשים תשובה
אנשי ימין רבים חשים תסכול, זעם ואפילו חרדה אל מול הקיצוניות חסרת ההיגיון של המחנה השני. רבים ניסו להסביר את שורשי התופעה. אך ההסבר, כמו גם התשובה לשאלה כיצד עלינו לנהוג כלפי ההתנהלות הזו, טמונים בעיניי דווקא בסוד היהדות. עם ישראל אמור לחבר שמים וארץ, הווה אומר — להכניס לשיח הרעיוני שלנו את האלוקות כמרכיב משמעותי. תורת הסוד של הקבלה והחסידות נתפסת בעיני אינטלקטואלים רבים כעסקי רוח שאין להם דבר וחצי דבר עם המציאות הקונקרטית, אך טעות בידם: כאשר מבינים את השורש הרוחני והאידיאי של התופעות הקונקרטיות, הפתרונות והדרך הנכונה ללכת בה בהירים הרבה יותר.
על ההסברים להתנהלות שתיארתי כאן, ועל הדרכים שיכולות להיות אפקטיביות להתמודדות עמה, ארחיב בע"ה מחר, בחלקו השני של המאמר.
