א. הסרטון שהעלתה כתבת חדשות 12, ענבר טוויזר, לרשתות החברתיות, לא היה סתם עוד רגע של 'מעידה' עיתונאית.
בתיעוד נראים שני נערים חרדים, שביקשו בתמימות ובנימוס להתרים כסף עבור הכנסת כלה, כשהם עומדים מול מצלמה ולעג מצמרר.
טוויזר ובעלה בחרו להגחיך אותם, לשאול אותם בציניות מדוע אינם משרתים בצבא, ולצחוק על חשבונם.
את כל חבילת הלעג הזו העלו לרשת לעשרות אלפי העוקבים.
אך תהיה זו טעות להתמקד אך ורק בטוויזר עצמה. היא אינה הסיפור, אלא רק הסימפטום.
סרטון השנאה הזה הוא תמרור אזהרה בוהק לחברה הישראלית, המעיד על תהליך עומק מסוכן: איבוד מוחלט של דרך ארץ והפיכת הוויכוח על גיוס החרדים מדיון עניינִי למסע דמוניזציה שבו הותר הרסן.
יודגש: מותר ואף חובה לדון באופן נוקב, אך לא לגיטימי לשנוא וללעוג, בוודאי לא לנערים חפים מפשע.
ברגע שקבוצה שלמה מאבדת את הפנים האנושיות שלה בעיני הציבור, הדרך ללעוג לילדיה קצרה מאוד
ב. המחנה הליברלי והסובלנות הסלקטיבית
במשך שנים התרגלנו לשמוע מהמחנה הליברלי בישראל על חשיבותן של זכויות אדם, כיבוד האחר וקבלת השונה.
והנה, כשמדובר בנערים חרדים, כל הערכים הללו מתאדים.
לו היה מדובר בילדים מכל מגזר אחר – ערבי, אתיופי, עובדים זרים וכו׳ – שהיו סופגים לעג פומבי כזה מצד עיתונאית, התקשורת הייתה רועשת. היינו שומעים על 'בריונות', על 'פגיעה בחסרי ישע' ועל 'גזענות'.
אך כשמדובר בחרדים, הכל מותר.
מדוע? משום שבשנים האחרונות עבר המגזר החרדי תהליך של דמוניזציה תקשורתית ותודעתית חסרת תקדים.
החרדי אינו נתפס עוד כבן אדם עם שאיפות רוחניות, כמי שחי בצניעות ומקדיש את חייו לערכי התורה, אלא כ'מוצץ דם', כנהנתן אינטרסנטִי שכל מעייניו הם ג'ובים ותקציבים.
ברגע שקבוצה שלמה מאבדת את הפנים האנושיות שלה בעיני הציבור, הדרך ללעוג לילדיה קצרה מאוד.
התפיסה המעוותת הזו היא שנאת החינם האמיתית של דורנו
ג.חטאה של הציונות הדתית
מצער לראות שגם חלקים בציונות הדתית נפלו למלכודת זו.
המגזר שחרת על דגלו את השילוב של 'תורה עם דרך ארץ', שמדבר תדיר על 'אהבת ישראל', נסחף לקמפיין הגיוס הנוכחי בצורה שאיבדה את המצפן המוסרי.
במקום לנהל ויכוח אידיאולוגי עמוק על חובת השירות ועל ערך לימוד התורה, בחרו גורמים מסוימים לרכוב על גלי השנאה, להגחיך את הציבור החרדי ולהציגו כעברייני.
היכן אותם רבני אתיקה וארגוני מילואים כשמדובר בהלבנת פני ילדים ברבים?
מדוע אינם תוקפים בחריפות את המאורע המזעזע?
הביטויים 'אהבת חינם' ו'מוטב שניכשל באהבת חינם' הופכים לסיסמאות ריקות אם כשמדובר בחרדים אי אפשר להכיל אותם בשם אידיאל האחדות ואהבת החינם.
לו דתי-לאומי היה נוהג כך כלפי איש שמאל, היו נשלפים מיד מדרשי חז"ל על קמצא ובר קמצא ועל שנאת חינם שהחריבה את הבית. בעיתונות השמאל היו מגיעים כל מיני גורמים להתראיין ולומר שזה מאורע חמור שאינו מייצג את כולם. אך כשהתוקפת היא עיתונאית חילונית, אז מדובר ב'מעידה' חד פעמית ולא במשהו מערכתי.
טוויזר בעצמה ניסתה להסיט את הדיון: 'בעלי היה במילואים', 'זה היה ביום הזיכרון' וכו׳. כאילו הכאב האישי מצדיק אובדן צלם אנוש כלפי נערים.
ד. שנאת חינם בתחפושת של אידיאולוגיה
הוויכוח על הגיוס הוא ויכוח חשוב ולגיטימי.
מותר ואף צריך לדון בחלוקת הנטל ובחובות האזרחיות.
אבל הדיון כבר מזמן אינו ענייני. הוא הפך לקרדום לחפור בו עבור מי שמבקשים לסכסך ולפרק את החברה הישראלית.
הסרטון של טוויזר הוא הוכחה לכך שהגענו לשפל מנטלי. היא העלתה אותו לרשת החברתית שלה כי היא חשבה שתקבל מחיאות כפיים בקמפיין 'הכה בחרדי'. כשמקדשים את הערך הצבאי מעל כל ערך אנושי בסיסי, התוצאה היא שנאה שמצדיקה את עצמה.
חשוב להבין: שמאלנים, כך נדמה בשיח הנוכחי, לעולם אינם חוטאים בשנאת חינם – תמיד יש להם סיבה מוצדקת לכל התנהגות בעייתית.
רק החרדים או הדתיים הם אלו ש'מחריבים את הבית'.
התפיסה המעוותת הזו היא שנאת החינם האמיתית של דורנו.
עלינו לעצור ולעשות חשבון נפש עמוק.
חברה שמאפשרת לאנשי תקשורת לבייש נערים צעירים בשל לבושם ואמונתם, היא חברה שמאבדת את עמוד השדרה המוסרי שלה.
הגיע הזמן להחזיר את הדיון התקשורתי לפסים של דרך ארץ. לגיטימי לבקר בחריפות, אך לא ללעוג ללא סיבה רק בגלל השתייכות למחנה החרדי.
