1️⃣ ההתרגשות מהמעשה הפרטי
לאחרונה, עם התפרקותן של מסגרות פוליטיות והדילוג של נבחרי ציבור ממפלגה למפלגה, חזר אל מרכז הבמה דיון מעניין מאוד.
הפרזנטור של הדיון הזה היה חבר הכנסת חילי טרופר. חובש כיפה, מנהל בית ספר לשעבר – איש מתון לכאורה, שקל לאהוב.
הרשתות החברתיות הוצפו בדברי שבח: "איזה איש טוב", "איזה הליכות", וגולת הכותרת – "הוא הרי תרם כליה!"
אין חולק על כך שתרומת כליה היא מעשה אצילי, אלטרואיסטי ממדרגה ראשונה. מדובר במסירת חלק מהגוף למען אדם אחר, לעיתים זר מוחלט, ללא ציפייה לתמורה.
זהו מעשה הראוי לכל הערכה – דתית, אנושית ומוסרית. אלא שכאן בדיוק מתחיל הפער המוזר. כששואלים את המשבחים, אנשי רוח, אנשי חינוך ואזרחים מן השורה: "מהי תרומתו הציבורית? אילו חוקים קידם? מהי משנתו הכלכלית או המדינית?", התשובה לרוב מגומגמת: "אנחנו לא ממש יודעים, אבל הוא איש מדהים, הוא תרם כליה!".
ייתכן אגב שטרופר דווקא פעל לא מעט. אך חוסר היכולת להצביע על תרומתו ועדיין לתמוך בו ציבורית מעיד על טשטוש ורדידות.
כשהחיים שלנו על הכף, אנחנו מחפשים תוצאות, לא סמול־טוק
2️⃣ המוסכניק האדיב והרכב המקולקל
כאן טמון שורש הקלקול בתפיסת המדיניות הישראלית בעידן הנוכחי. אנחנו בוחנים פוליטיקאים בכלים של יחסי אנוש ומידות טובות, ושוכחים שמדובר כאן בתיאום ציפיות מקצועי, אחר לחלוטין.
משל למה הדבר דומה? לאדם שנכנס למוסך עם רכב תקול. המוסכניק מקבל את פניו בחיוך רחב, מגיש לו קפה ומאפה, מדבר בשפה נקייה ואפילו מספר לו שהוא מתנדב בקהילה. אבל בסוף היום, הרכב נשאר דפוק. האם אותו אדם יחזור למוסך הזה? האם הוא יגיד "לא אכפת לי שהרכב לא נוסע, העיקר שהוא אדם טוב"? ברור שלא. כשאנחנו הולכים לרופא מנתח שיציל את חיינו, אנחנו מחפשים את הידיים המיומנות ביותר, אפילו אם מדובר באדם חסר נימוס. כשהחיים שלנו על הכף, אנחנו מחפשים תוצאות, לא סמול־טוק.
משום מה בפוליטיקה, שם מנוהלים החיים של כולנו, הביטחון שלנו והכלכלה של מדינת ישראל היקרה כל כך, הכללים משתנים פתאום ב־180 מעלות. מדוע אנחנו מוכנים להפקיד את הגה המדינה בידי מישהו רק כי הוא 'מדבר יפה' או כי הוא 'ממלכתי', ולא בוחנים את הישגיו הציבוריים?
סגנון נעים ונחמד אומנם חשוב שיהיה לנבחרי הציבור, אך בסוגיות מהותיות של המדינה היהודית יש דברים חשובים יותר
3️⃣ ה'מייק־אפ' של התקשורת
התקשורת הישראלית זיהתה את נקודת התורפה הזו מזמן. היא למדה שבעזרת 'איפור' נכון של סגנון ו'ממלכתיות' היא יכולה להרים כל מועמד ולהפוך אותו לאתרוג מוגן. היא לא צריכה להוכיח שהוא חוקק חוקים חשובים, או הועיל למשק; היא רק צריכה להראות אותו מחייך, מדבר בנחת ומבקר בהלוויות.
מנגד, אותה תקשורת משתמשת בסגנון ככלי נשק לחיסול יריבים. התקשורת יודעת שהיא לא יכולה לבטל הישגים מדיניים כבירים של מנהיגים מסוימים, פריצות דרך ביטחוניות או צמיחה כלכלית. אז מה היא עושה? היא נטפלת ל'סגנון'. היא מגחיכה את האופן שבו הם מדברים, מציגה אותם כ'לא נעימים', בונה סביבם חזות של אנשים שאינם ראויים לבוא בקהל בגלל הליכותיהם. זהו פרס למדיניות המתמקדת בעטיפה אך קוברת את המהות והתוכן.
4️⃣ המלכוד הדתי: מוסר של בית מדרש מול מדיניות ציבורית
הציבור הדתי נופל במלכודת הזו יותר מכולם, דווקא בגלל הדגשת החינוך לערכים ולמוסר. אנחנו רגילים להעריך אנשים לפי ה'מידות' שלהם, לפי עולם הערכים האישי. אבל מדינה לא בונים רק עם מידות טובות. מדינה בונים עם חוכמה, עם אסטרטגיה, עם יכולת דיפלומטית ועם הבנה עמוקה של מערכות הכוח המורכבות.
הערכת פוליטיקאי לפי תרומת הכליה שלו מבטאת אינפנטיליות ציבורית. אם אנחנו רוצים למצוא שידוך לבת שלנו, תרומת כליה היא בהחלט קריטריון מרשים. אבל כשאנחנו בוחרים הנהגה, אנחנו צריכים לשאול: האם יש לו משנה סדורה? האם הוא יודע לזהות בעיות ביטחוניות לפני שהן מתפוצצות? האם הוא מסוגל להוביל רפורמות כלכליות? האם הוא יעשה רפורמה משפטית? אם התשובה היא "לא יודע, אבל הוא נחמד", אנחנו בבעיה חמורה. בנוסף, יש לבדוק מי השותפים הפוליטיים שלו לבניית קואליציה והאם אנחנו מסכימים עם עולם הערכים שלהם.
התדמית חשובה בפן הפוליטי, אך אין היא יכולה להיות בראש סדר העדיפויות לבחינת נבחר ציבור או לכל תפקיד ציבורי קריטי.
וינסטון צ'רצ'יל, כידוע, לא היה אדם מנומס וייצוגי, אך מדיניותו בזמן מלחמת העולם השנייה הצילה את העולם מציפורני הצורר הנאצי. וכך ההיסטוריה תזכור אותו.
5️⃣ אל תסתכלו בקנקן
הבחירה בפוליטיקאים על בסיס אסתטיקה וסגנון היא לא רק שטחית, היא מסוכנת. היא מאפשרת לנבחרי ציבור להתחמק מאחריות. הם לא צריכים להביא הישגים, הם רק צריכים להישאר 'פוטוגניים' ונעימים למשתמש.
הגיע הזמן להתבגר. הגיע הזמן להפריד בין הערכה אישית לאדם שעשה מעשה חסד לבין הערכה מקצועית למנהיג שצריך להוביל מדינה. ראוי להפסיק להסתכל על ה'מייק־אפ' שהתקשורת מורחת לנו על המסך ולהתחיל לבדוק את רשימת ההישגים. פוליטיקאי שאינו יכול להציג קבלה אחת של עשייה מדינית מהותית, גם אם תרם שתי כליות והוא מדבר בשפת המלאכים, כנראה אינו האיש שצריך להחזיק בהגה.
בסוף, כשהרכב המדיני תקוע בצד הדרך, החיוך של המוסכניק לא יעזור לנו להגיע הביתה בשלום. סגנון נעים ונחמד אומנם חשוב שיהיה לנבחרי הציבור, אך בסוגיות מהותיות של המדינה היהודית יש דברים חשובים יותר.
