אם אתה עומד קרוב מדי למיצג אומנותי, תתקשה לתפוס את מכלול האובייקטים ומיקומם בתוך ההרמוניה.
וכמו באומנות, כך במוזיאון החי של הקב"ה – בימת ההיסטוריה. נדרשות שנים רבות לעיכול השלכותיהם של אירועים מונומנטליים, אך ישנם אירועים שראייה חדה תאבחן אותם כהמשך של תהליך גדול יותר, כנדבך נוסף.
א. בחודשים האחרונים נחשפנו לשיח על 'מדינת העומק' (הדיפ-סטייט, Deep State), המשקפת יותר מכל את המצב שבו השלטון וקבלת ההחלטות אינם בידי נבחרי העם אלא בידי פקידים ובידיים נעלמות נוספות.
ביטוי מובהק לטענה זו נוכל למצוא בדבריה של דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש לשעבר, בכנס פנימי לפרקליטים תחת הכותרת "דמות המשפטן הציבורי":
"אנחנו משרתי הציבור ולא 'קונסיליירים' (יועצים, באיטלקית; כינוי לבכיר בארגון פשע, צ.מ.) של השלטון. אנו מחויבים לשליחות ציבורית ועשייה מתוך תפיסת נאמנות של הציבור, ולא שיקוף אינטרס נקודתי גרידא של שר או מנכ"ל".
לשיטת זילבר, הפקיד אינו מחויב לשר הממונה עליו — המונע מאינטרסים כביכול — אלא לציבור. במקום אחר הסבירה זילבר שהפקיד יודע מהו רצון הציבור, מתוקף הימצאותו במערכת שנים רבות, שלא כמו השר שבא לקדנציה אחת.
לאחר שדינה זילברה את משרדי הממשלה, הגיע הזמן למהלך נוסף, והפעם בחסות סוגיית החטופים.
מתברר שמחשבה נוספת הייתה בראשם של הקמפיינרים המוכשרים – שימוש בתסכול ובשבר של משפחות החטופים כדי להפוך את בית הנבחרים לקרקס ולמושב לצים. למה?
ב. כדי להבין מה נעשה אצלנו בימים אלה, יש להעמיק מבט בתנועת הפרוגרס. תנועה זו לקחה על עצמה להשמיד את זהות האדם. כלומר, את מרכיבי הזהות האנושית: לאום, משפחה ופרט.
כדי להשיג מטרה זו נעשה שימוש רחב בשפה על ידי מינוח חדש, המעצב את תודעת ההמון.
לצורך השמדת ערך או ארגון, לא חייבים להשמידו בפועל או להכחיש את קיומו. אפשר, למשל, לשנות את שמו, להצמיד לו כינוי או לרוקן אותו מחשיבותו.
לדוגמה: הכחשת שואה באופן סתמי וישיר תיתפס כלא רצינית. אך אם נגדיר ניצול שואה כ"כל מי ששרד את השלטון הנאצי באירופה" – הגדרה הכוללת גם הונגרים ואוקראינים ועוד – השמדנו את ערך השואה.
דרך נוספת להשמיד ערך או ארגון היא שינוי השם והגחכה. דוגמה: מרחבי יהודה והשומרון הם ארץ התנ"ך שבה חיו אבותינו. אם נקרא להם "השטחים" 5 פעמים ביום במשך 30 שנה, הציבור יתרגל לחשוב שמדובר בנדל"ן בלבד.
ג. כבר כתבנו במסגרת במה חשובה זו, שהשמאל זיהה מהר מאוד, כמו תמיד, את משבר החטופים כהזדמנות נוספת לנגח את הממשלה. כבר מתחילתו כוון הקמפיין, שכותרתו "Bring Them Home Now" , נגד הממשלה (במקום Let Them Go – נגד חמאס).
מתברר שמחשבה נוספת הייתה בראשם של הקמפיינרים המוכשרים – שימוש בתסכול ובשבר של משפחות החטופים כדי להפוך את בית הנבחרים לקרקס ולמושב לצים. למה? קראו עד הסוף.
ד. מאז תחילת המלחמה, כללי הנראות של הכנסת הופרו באופן בוטה. שלטים, מיצגים, מסכי ענק עם תמונות מתחלפות במסדרונות ובוועדות הכנסת. כמובן, רק תמונות של החטופים ולא של החיילים הנופלים או נרצחי שמיני עצרת.
כביכול, יש רק קבוצה אחת שקשה לה בשנה וחצי האחרונות – כל זה כדי למסגר את העיסוק בתחום החטופים כמטרה הבלעדית של המלחמה.
וזה עדיין קטן לעומת המתרחש בוועדות הכנסת. משפחות החטופים הורשו להיכנס לכל דיון של ועדה בכנסת ולדבר שם כאוות נפשן, גם לוועדה שתעסוק בבעיות הכלבים המשוטטים במרחב הציבורי. כך מתבזבז זמן יקר של עובדי הציבור – לרבות אנשי מקצוע המוזמנים לוועדה – הצריכים לשרת 10 מיליון תושבים.
ה. מעבר למסר הקורא לכניעה ישנו גם הסגנון הבוטה, הקולני והמפחיד. שרים וח"כים מהימין מותקפים, מבוזים ומואשמים שוב ושוב, בכל ועדה ובכל שבוע. סעיף "העלבת עובד ציבור" בוטל, כביכול.
ניתן להבחין בקלות בין קריאות אותנטיות של זעקה ושבר ובין קריאות מלאכותיות ומתודרכות היטב. אך למרות הפער הגדול בין שתיהן, נראה כי יש בשתיהן כוונה נוספת, שייתכן מאוד שאינה ידועה למשפחות השבורות והמרוסקות. כדרכם של קמפיינים, המשתתפים עשויים לא לדעת שהם בעצם פשוט ניצבים בקמפיין. כאב לחטוף, הנוכח בכנסת מדי שבוע, שאלתי את עצמי:
1.מדוע יש צורך שהם יגיעו כמה פעמים מדי שבוע לוועדות, ויחזרו על אותם הדברים בפני אותם אנשים? מדוע יש צורך שחמישה ושישה בני משפחה ידברו בכל ועדה במשך שעה (!!!), במקום נציג אחד בכל ועדה?
2.אם הכוונה היא לשכנע את הנוכחים לתמוך בדרישה לעסקה גם במחיר כניעה לחמאס, אפשר להבין את ההתקפות האישיות כלפי יו"ר ועדת החוקה ח"כ רוטמן, המתנגד לכל שיח עם החמאס. אך מדוע לצרוח, להשפיל ולהאשים את יו"ר ועדת הכספים, ח"כ גפני, או יו"ר ועדת החינוך ח"כ טייב, שהם וסיעתם הביעו תמיכה בעסקה "בכל מחיר"?
ו. התשובה נמצאת גם הפעם בראיית התמונה הכללית, זו שמעבר למעשים היומיומיים. ייתכן שהכוונה הנסתרת של קמפיין החטופים קשורה למטרתם הגדולה – להוזיל ולהגחיך את בית הנבחרים של מדינת ישראל באמצעות סוגיית החטופים, ולהעתיק את מרכז השלטון לבית המשפט העליון.
במסדרונות הכנסת ובוועדותיה מותר לצלם באופן חופשי, וכך מכל מופע בזוי ומשפיל בכנסת ייצא סרטון וירוץ ברשתות החברתיות ברחבי ישראל. אי אפשר שלא לקשר זאת לשיח האלים, המפלג והמסית, שלא לומר האוטו-אנטישמי, של יאיר גולן, העומד בראש מפלגה בישראל. שני הדברים האלו לא רק מרדדים את השיח אלא מפקירים את בית הנבחרים בעיני הציבור.
ייתכן שהכוונה הנסתרת של קמפיין החטופים קשורה למטרתם הגדולה – להוזיל ולהגחיך את בית הנבחרים של מדינת ישראל באמצעות סוגיית החטופים, ולהעתיק את מרכז השלטון לבית המשפט העליון
ז. לעומת הכנסת שהפכה לקרקס ולמושב לצים, ההוד וההדר של בית המשפט העליון נשמרים באדיקות. שם לא נראה שלטים או חולצות עם כיתובים בענייני דיומא, ואם תביע זעקת שבר נגד האבסורד שבמתן זכות עמידה לארגוני שמאל, הרוכבים על הדמוקרטיה הישראלית ומייצגים את מפלצות הנוח'בה – תוצא בחוסר כבוד אל מחוץ לאולם. לעומת ועדות הכנסת, בזמן הדיונים בבית המשפט העליון אסור לצלם, וכך הציבור אינו חשוף לעוולות בית המשפט.
ח. בצורת שלטון דמוקרטית, לכל בעל זכות הצבעה יש פתק אחד בלבד לקלפי. מכאן שדמוקרטיה = דמוגרפיה.
אך השמאל הפרוגרסיבי, שפטר את עצמו מהרחבת העם היהודי ופטר את עצמו משכנוע הציבור בדרכו, מבקש להעתיק את השלטון לבית המשפט העליון, בו יושבת הפקידות הגבוהה ביותר שאינה נבחרת ואין מעליה ביקורת.
ערב יום ירושלים עלינו להכיר במזימה זו, ולתבוע בכל תוקף את הכבוד הראוי לבית הנבחרים ולנבחרי הציבור של עם ישראל, הנמצאים על הבימה ההיסטורית של העם בדורות הללו: מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.
