1️⃣ בימים אלו, כשאנחנו בעיצומה של אחת המערכות ההיסטוריות והגורליות ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה, מתרחש דבר מוזר: בעוד הלוחמים שבחזית חדורים ברוח גבורה ובתחושת שליחות עמוקה, בהאזנה לאולפני התקשורת נדמה לעיתים שאנחנו חיים ביקום מקביל. במקום לִמנות הישגים, התקשורת מונה חסרונות. במקום לחזק את רוחו של העם, היא מגישה 'תפריט יומי' של ייאוש, תסכול ודכדוך.
זה מתחיל בשאלות בלתי פוסקות על 'אסטרטגיית יציאה', ממשיך בדו"חות על קריסת מערכת החינוך, ומגיע עד לטענות בלתי פוסקות על מחסור במקלטים.
2️⃣ בואו נניח דברים על השולחן: אנחנו נמצאים במלחמת עולם מול ציר רשע אכזרי. אי אפשר לבנות מקלטים לכל המדינה ביום אחד, בטח לא לאחר שבמשך עשורים שלטה כאן תפיסה ביטחונית ותרבותית שסירבה להאמין שיבוא יום ונצטרך להתמודד עם איום קיומי מאיראן. אבל התקשורת לא מחפשת פתרונות; היא מחפשת להחליש.
3️⃣ השורשים הפסימיים: משופנהאואר ועד האולפנים
השאלה שצריכה להישאל היא: מדוע התקשורת פועלת בצורה כזו? מדוע הם מלעיטים אותנו ב'מזון התודעתי' הזה של 'הרע והמר'? התשובה אינה מקרית, היא נעוצה כמו תמיד בתפיסת עולם עמוקה, גם אם לא מודעים לה.
כשתרים אחר השורשים הפילוסופיים של הגישה הזו אפשר למצוא אותם, בין היתר, אצל ארתור שופנהאואר. לטענתו – החיים הם סבל מתמשך, ו'הרצון העיוור' תמיד יוביל אותנו לאכזבה.
האידיאולוגיה של אחוזים ניכרים בתקשורת היא כל כך קיצונית, שהם רואים בזהות היהודית של המדינה סכנה גדולה יותר מאשר האיום האיראני
כשאדם מנתק את עצמו מהמשמעות היהודית, מהחזון הנותן פשר לחיים, מהאמונה ומהתכלית ההיסטורית של עם ישראל – הוא נשאר עם ואקום. ובמקום שאין בו אמונה ומשמעות יש פסימיות.
התקשורת הישראלית מתנכרת במידה רבה לשורשים היהודיים של עם ישראל. אפילו בדובר צה"ל מפחדים להציג חיילים הקוראים בטבעיות ובהתרגשות 'שמע ישראל' לפני קרב. כשאדם חי ללא משמעות, הדרך היחידה שלו לשרוד תודעתית היא להיצמד למחצית הכוס הריקה, להתקרבנות ולהסברים מדוע הכל במציאות הסובבת אותו הוא רע. זוהי דת אתאיסטית של ייאוש.
4️⃣ התקשורת כמפלגה פוליטית
אך יש כאן רובד נוסף, פוליטי וציני יותר. חלקים נרחבים בתקשורת הישראלית הפכו למפלגה פוליטית לכל דבר, שמטרת-העל שלה היא להפיל את הממשלה הנוכחית. פשוט מאוד. זה נעשה באופן מודע, ולעיתים גם לא במודע.
והם לא צריכים לשבת יחד בחדרים אפלים ולתכנן מזימות. מספיק להיות ניזונים מאותו בית גידול רעיוני – וכך תיראה המציאות.
האידיאולוגיה של אחוזים ניכרים בתקשורת היא כל כך קיצונית, שהם רואים בזהות היהודית של המדינה סכנה גדולה יותר מאשר האיום האיראני.
עד כדי כך, שרבים שם רואים במלחמה באיראן 'מלחמת רשות', ואילו במלחמה בנתניהו –'מלחמת מצווה'...
הם מבינים שאם הם ידברו על ההצלחות המדהימות של צה"ל, על חיסול בכירי הרוע האנושי בזה אחר זה, על החוסן הכללי המרשים של עם ישראל ועל העמידה האיתנה של הממשלה מול לחצים בינלאומיים – הציבור ייתן אמון בממשלה. הם מפחדים שאם המלחמה תסתיים בניצחון מובהק, תקום כאן שוב ממשלה ימנית ומחוברת למסורת. לכן הם חייבים להנדס תודעה של כישלון. הם לא סופרים הישגים, הם סופרים בעיות.
אני זוכר היטב את מלחמת המפרץ. ישבנו בחדרים אטומים עם מסכות אב"כ, ובכל זאת הרוח הייתה אחרת. התקשורת דאז הבינה שתפקידה להיות פטריוטית, לחזק את האזרחים ולשמור על לכידות. היום התקשורת איבדה את המצפן הזה.
5️⃣ הציבור כ'כלב השמירה של התקשורת'
הגיע הזמן שהציבור יתעורר. התקשורת אוהבת להגדיר את עצמה כ'כלב השמירה של הדמוקרטיה', אבל מי ישמור עליה?! במיוחד כשמדובר בערוצים ציבוריים כמו 'כאן 11' או גלי צה"ל, המתוקצבים מכספי המיסים שלנו – הציבור חייב לדרוש דין וחשבון.
אסור לנו להיות פסיביים. אם עיתונאי מחליש את רוח העם בזמן מלחמה, הציבור צריך להגיד לו: "סליחה, אנחנו משלמים לך משכורת כדי שתדווח, לא כדי שתביע דעות ותייאש אותנו". עלינו להיות אקטיביים: להגיש תלונות, לשלוח הודעות מנומסות אך נחרצות לעיתונאים ולהבהיר להם, שבתקופה כזו תפקידם הוא לחזק את המדינה, לא לפגוע בה. הממשלה מתקשה באיזון התקשורת? לא נורא, אנחנו האזרחים נירתם לכך.
הביטו בלוחמינו הגיבורים – הם לא שואלים על 'אסטרטגיית יציאה', הם עסוקים בניצחון. עלינו לאמץ את הרוח הזו גם בעורף
6️⃣ סוף דבר: איש לאחיו יאמר 'חזק!'
ניצחון במלחמה מושג לא רק בכוח הטנקים והמטוסים, אלא בראש ובראשונה בכוח הרוח והרצון. שעה זו קוראת לנו לחזור אל המקורות שלנו – מקורות שעיצבו את כל העולם המערבי המתקדם – ולאמונה החזקה שליוותה את עם ישראל לאורך כל הדורות. האמונה היא ה'מזון התודעתי' שיעזור לנו לנצח. ולאמונה הזו יש המשגה, מילים עמוקות, נוסף על הרגש הפשוט המופיע בשעות משבר.
אסור לאפשר לרעשי הרקע של האולפנים להחליש אותנו.
הביטו בלוחמינו הגיבורים – הם לא שואלים על 'אסטרטגיית יציאה', הם עסוקים בניצחון. עלינו לאמץ את הרוח הזו גם בעורף.
לחזק זה את זה, את השכנים, את הקהילה ואת המשפחה המורחבת. ולעיתים חיוך פשוט פועל יותר מכל נאום חוצב להבות.
כשנהיה מחוברים לעצמנו, למסורת שלנו ולאמונה בנצח ישראל, שום תעשיית דכדוך לא תוכל לנו.
בעזרת ה’, מתוך הגבורה והאמונה, ננצח.
