הסיפור הבא לקוח מתוך מאמר של אליקים העצני ז״ל באתר ערוץ 7 לפני כ־11 שנה.
את המסקנות העולות ממנו אשאיר לכל אחד להסיק בעצמו.
—————
בספר של פרופ׳ אברהם שמואל יהודה, מזרחן ירושלמי, ישנו תיאור של מה שהביא את ד״ר מקס נורדאו לחשוב על פתרון 'הבעיה היהודית' בדרך של שיבה לציון:

 

מאיר שמחה היה שמו העברי של ד״ר מקס נורדאו, ממייסדיה של ההסתדרות הציונית העולמית.
הוא היה רופא ילדים בפריז.
בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל נאם נורדאו בגרמנית נאום ארוך, ושילב כמוטו פעמים אחדות את שלוש המילים הנצחיות של ירמיהו הנביא: ״ושבו בנים לגבולם״.
כשנשאל על ידי ציר צעיר מירושלים: "איך הגיע אדוני אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי העניין כלל לא תאם את הרקע החינוכי שלו?", אמר ד״ר נורדאו:

 

עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, גם יחיה ונכון לו עתיד מזהיר

 

״את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציונותי.
אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד, בן 8 או 10 שנים. ומעשה שהיה כך היה:
יש לי קליניקה לרפואת ילדים בפריז. נכנסו אלי אשה, מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד בן 8 או 10, חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי.
אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש ומנסה לדובב אותו בשפת המדינה, אך הוא בקושי מגמגם צרפתית. ואני שואל את אימו, שגם היא חלשה מאד בשפה, איפה הוא לומד.

 

היא אומרת: הוא לא לומד בבית ספר רגיל, הוא לומד ב'חדר'. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות!
פתחנו בפניהם את שערי המדינה, פליטים מפולין. מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן?
והיא התנצלה שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה וידע את השפה.
ואני בזעם שואל את הילד: ״ב'חדר' הזה, מה למדת?״

 

ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה ב'חדר':

 

אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקודש הללו. כלום!

 

״יעקב״, הוא אומר, ״על ערש דווי מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו ומתחנן בפניו: 'אל נא תקברני במצרים', יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה. 'ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם'.
'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך בית לחם'.
מה פתאום, באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבורת רחל – שואל רש״י, ואת זה הילד הזה מספר, בן 8 או 10, ומביא את דברי חז״ל:
״שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל לפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת, לשאת אותי ממצרים לחברון. ואני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא מרשלנות היתה זו. ריבונו של עולם רצה כך.

 

הוא ידע: רב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון ולגלות. ואז היא תצא מקברה ותתנה בבכי בתמרורים, והקול שלה יישמע, 'רחל מבכה על בניה'. ואלוקים יענה לה: 'מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם'״.
"אני", סיפר ד״ר מקס נורדאו, "לא ידעתי את נפשי. הסבתי את פני לחלון כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלוא תבוש והלוא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תוארי דוקטור. אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקודש הללו. כלום! ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט. והוא מדבר על יעקב, על יוסף, על ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום. הכל חי לנגד עיניו.
מחיתי את לחיי לפני שהסבתי את פני אליהם. ואמרתי בליבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, גם יחיה ונכון לו עתיד מזהיר.
בעיתון של סוף אותו שבוע ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו ומחפש פתרון, נא להתקשר אל החתום מטה לטכס עצה. ד״ר תיאודור הרצל'. מיד נעניתי.

 

כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון וכובדתי לנאום בו, ריחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר; אבל את המילים האלה לא אשכח לעולם. כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: ״ושבו בנים לגבולם״.