רבים חושבים שיום העצמאות הוא יום העוסק בעבר, או לכל היותר בהווה. נדמה שזהו יום שעוסק בהודיה על הקיום הלאומי של העם היהודי, שזכינו לו מחדש בה' באייר תש"ח. אך לא פחות, ויותר מזה, זהו יום העוסק בעתיד, בתהליך הצמיחה שלנו כעם. ה' באייר תש"ח הוא רק רגע הלידה, או נכון יותר – רגע היקיצה מהתרדמה.
א. חירות לאומית כמסע מתמשך
מנהיג בשמאל אמר פעם שהציונות הסתיימה עם קום המדינה. כוונתו הייתה שכל מטרת הציונות, כתנועה לאומית, הייתה למלט את היהודים ממצב של ציבור נרדף כמיעוט בגולה למצב של חיים במדינה ריבונית, שממנה לא ניתן לגרשו. דבריו רמזו לעניין נוסף: העיסוק המתמשך בלאומיות יהודית אחרי קום המדינה הופך אותנו לבלתי מוסריים כלפי עמים אחרים.
המציאות היא הפוכה לגמרי: ה' באייר תש"ח הוא רק רגע היקיצה מהתרדמה. תחילה מזיזים מעט את הגוף, חוגגים את היכולת להתחיל ללכת, לצעוד צעד. לדבר, לומר מילה. בהמשך הדרך שבים לעצמנו בדברים פנימיים ומהותיים יותר. בזהות, בשליחות, בייעוד.
מי שחושב שהלאומיות היהודית מיצתה את עצמה ברגע הצלחתה ושגשוגה החומרי, גוזר עליה כליה. הפיכת מדינת ישראל לכלי האמור לספק שירותי אזרח ואפשרויות למימוש עצמי ותו לא, מרוקנת את הווייתה מתוכן של זהות ושייכות.
ציונות יכולה להיות מובנת רק כחלום עתיק עם חזון ענק. היקיצה מהתרדמה היא אך תחילת המימוש.
כי לא חזרנו לארץ כדי לברוח מפוגרום. חזרנו כדי להחיות ייעוד וחלום.
עם כל הזכויות השמורות לדור המייסדים, דור תש"ח, הם היו מעין ננס על גבי ענק. הענק הוא נצח ישראל. דור תש"ח זכה להיות חוליה בשרשרת, ברגע מיוחד של יקיצה.
גם היום, כל המיזמים המתיימרים לעצב מחדש את זהותנו – כביכול לכתוב 'חוזה חדש' – חוטאים באופן מהותי לקיומנו. הברית כבר נכרתה לפני דורי דורות. אנחנו רק זוכים לשמש חוליה ברצף המובטח. ולכן מבטנו נישא למרחוק, הרבה מעבר לרווחה אישית בלבד.
כי לא חזרנו לארץ כדי לברוח מפוגרום. חזרנו כדי להחיות ייעוד וחלום
ב. יורדים ועולים, אך צומחים תמיד
קשה שלא לחוש את הנסיגה הלאומית שאנו חווים בשל אותן תפיסות, שצמצמו את הציונות לכדי שרידות פיזית של יהודים בארצם. התחושה מגובה גם במספרים. נסיגה דרמטית מכמעט 90 אחוז יהודים בארץ בשנות השבעים לכ-70 אחוז בשנים האחרונות. התמעטות דרמטית בתנופת ההתיישבות היהודית באזורי הנגב והגליל, תוך נסיגה מהקונצנזוס של 'ייהוד הגליל והנגב'. נסיגה מתודעת ניצחון, הכרעה וכיבוש, ל'מכירת חיסול' תמורת שקט זמני, ומעבר מחתירה למגע למגמה של קניית שקט. כל אלה קרו במקביל, ולא במקרה. הם התהוו לא בגין אדם כזה או אחר, אלא עקב רוח מסוימת שפשתה במערכות החיים שלנו, האזרחית, הפוליטית, הבטחונית, הפקידותית, ומעל הכל – המשפטית. תשאלו: כיצד זה קרה, הרי כולם נותרו ציונים? אלא שהציונות ירדה שלבים רבים בסדר העדיפויות.
אבל מטרתי אינה לשתף כאן בבשורה מרה. אנחנו מצויים בתהליך התחדשות מהשורש. דברים נסוגים, ונבנים מחדש. יורדים ועולים, אך מתקדמים וצומחים תמיד. הנסיגה לא הייתה לשווא.
וברוך ה', יש סימנים רבים לכך שהתעוררנו. התחדשנו. קמנו. צמחנו. צמח דוד.
כשנחלום גדול, עמים אחרים חפצי חיים יצטרפו אלינו
ג. גם מלחמות עושים באהבה
המלחמות שלנו אינן רק על עצם קיומנו. הן מלחמות על האֵמון בעולם הזה, שהוא יכול להיות גן עדן. זהו הבשורה העתיקה שלנו. עדיין יש אויבים רבים לחזון הזה ואנו מגינים עליו, נלחמים ומכריתים רוע שקם עלינו, עליו.
וכל עוד ברור לנו על מה אנו נלחמים כאן כעם, לא נתבייש בכך שהנשק הוא חלק מהותי מקיומנו.
איננו מפחדים להיות מעצמה. איננו מפחדים מכוח. הכוח לא משחית. הלב הרע משחית. וכשמבקרים בבתי העלמין ביום הזיכרון, מבינים כמה הלב שלנו טהור ונקי.
אנו נלחמים לא רק עבורנו – אלא גם עבור העולם. היום העולם שעדיין חפץ חיים זקוק לבשורה שלנו כמו אוויר לנשימה. קיבלנו טעימה מזה השבוע בביקורו של נשיא ארגנטינה.
כשנחלום גדול, עמים אחרים חפצי חיים יצטרפו אלינו. ואז, ורק אז, יבוא שלום עלינו.
יום עצמאות שמח!
