א. נותנים ידיים – האמנם?
הסרת הקליפ "נותנים ידיים" של הרבנות הצבאית אינה אירוע נקודתי.
זה לא מקרה חד־פעמי, אלא חוליה נוספת בשרשרת.
בצמרת צה״ל יש אג'נדה ברורה: צמצום שיטתי של ביטויים מסורתיים-יהודיים במרחב הציבורי הצבאי.
אין כאן איסור רשמי, אין פקודה כתובה. אבל המסר ברור.
מה שמבטא זהות יהודית מסורתית – נדחק הצידה.
הסיפור של השיר הוא דוגמה מובהקת: אין בו שום דבר שלא נאמר כבר בתכנים אחרים של הצבא.
חיל החינוך פרסם סרטון זהה בתוכנו בשם "עטופה בשריון", המציג את דמות האישה התומכת, המחזקת, הנושאת בעול יחד עם הלוחם. ההבדל בינו לבין הסרטון של הרבנות הצבאית איננו בתוכן, אלא במסגרת הערכית שממנה הוא נאמר.
וכאן בדיוק מתגלה הבעיה.
הכלה אמיתית פירושה לאפשר ריבוי קולות: גם חילוני וגם דתי, גם מודרני וגם מסורתי
ב. הדרה במסווה של הכלה
בשם הממלכתיות המאחדת והמתחשבת, מתקבלת בפועל הכרעה חד־צדדית:
הזהות המסורתית היא זו שצריכה להתכנס, להצטמצם, ולהיעלם מהמרחב הציבורי.
זו אינה הכלה – זו הדרה. כי הכלה אמיתית פירושה לאפשר ריבוי קולות:
גם חילוני וגם דתי, גם מודרני וגם מסורתי.
אבל כאשר רק צד אחד נדרש "להוריד פרופיל" – מדובר במדיניות, גם אם היא לא מוצהרת.
ג. הפגיעה בלוחמים ובמשפחות
מי שמשלם את המחיר הם לא גופים מופשטים, אלא אנשים:
– הלוחם שמגיע מבית מסורתי ומבין שהזהות שלו אינה רצויה במרחב הציבורי;
– בנות הזוג והמשפחות, שהסיפור שלהם הוצג – ואז נמחק;
– המשפחות שמרגישות שהערכים שעליהם גדלו אינם מקבלים מקום שווה.
דווקא בשעה שבה החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים כבדים, נדרש חיזוק של כל מקורות הכוח, ולא מחיקה של מי שעומדים בחזית.
הבעיה איננה בצורת ההצגה, אלא בעצם קיומה של זהות מסורתית במרחב הציבורי
ד. מבחן האומץ של ההנהגה
שר הביטחון חייב לקחת אחריות ולהבין שהאירוע הזה הוא מבחן, ולא של שיר אלא של זהות.
צה״ל לא יכול להרשות לעצמו להיות צבא שמוחק את הערכים הבסיסיים של העם, ומנסה להנחיל אג'נדה פרוגרסיבית במקומם.
אם הוא רוצה להישאר צבא העם, אם הוא רוצה לגייס את הציבור החרדי, הוא חייב לתת מקום אמיתי למסורתיות. לא רק לסבול אותה בשקט, אלא לכבד אותה בגלוי.
הצבא שלנו הוא נפלא, יש בו אנשים מסורים וכישרוניים באופן מדהים. אבל הניתוק של הפיקוד הבכיר מהערכים הבסיסיים של העם, של מי שעומדים בחזית, הוביל אותנו לכישלון המהדהד בשבת שמחת תורה התשפ״ד ולחוסר היכולת של הצבא להביא להכרעה במערכה.
בראש הצבא חייבים לעמוד מפקדים מוכשרים, המחוברים לערכי העם היהודי ועושים זאת בראש מורם. רק הם יוכלו להוביל אותנו להכרעה.
מעבר לכך, יש כאן נקודה עקרונית נוספת:
עצם הבחירה של הרבנות הצבאית להפיק קליפ כזה מעוררת שאלה. הסרטון, המציג נשים בלבוש שאינו תואם את עולם הערכים המסורתי המובהק, הוא מלכתחילה סוג של פשרה – ניסיון "להתאים" את המסר לקונצנזוס רחב יותר.
דווקא משום כך, האבסורד זועק: גם כאשר הרבנות הצבאית כבר בוחרת ללכת כברת דרך, לרכך, להנגיש את המסר – גם אז זה לא מספיק. גם אז התוכן נפסל.
במובן הזה, נדמה שהסרטון "נותנים ידיים" כלל לא היה צריך לצאת מהרבנות הצבאית מלכתחילה.
זהו בדיוק סוג התכנים שחיל החינוך אמור להפיק.
הרבנות הצבאית אמורה להביא קול אחר – ברור, נאמן לעצמו, שאינו מתנצל ואינו מטשטש את זהותו.
כאשר הקול הזה מתערפל – וגם אז נדחה – המסר חד עוד יותר: הבעיה איננה בצורת ההצגה, אלא בעצם קיומה של זהות מסורתית במרחב הציבורי.
ואת זאת על כולנו לתקן.
