בתשע בבוקר הם נפגשו במשרד ליד מכונת האספרסו.
שניהם, עם עיניים אדומות מרוב עייפות – אבל מסיבות אחרות לגמרי.
שני קצוות של חבל שברור שמתישהו יהיו חייבים להיקשר יחד.
ישראל נכנס ראשון.
הוא נראה כאילו עבר עליו מכבש, אבל מכבש של מסורת עמוסה בכל טוב.
עיניו טרוטות מחוסר שינה, החולצה שלו מעוטרת בכתם יין קטן.
הוא החזיק מגש עם שאריות של משלוח מנות שכלל וופלים מצופים ורבע בקבוק מיץ ענבים של רמי לוי.
"רק רמי לוי – הכי ישראלי שיש לנו, אז מה אם הוא עושה עלינו קופה". ישראל מחייך.
למה הוא מחייך? כי לישראל משפחה גדולה וילדים משכילים, חריפים, אוהבי דעת, שמעבירים את השבתות בוויכוחים על כל נושא שאפשר להתווכח עליו, אבל תמיד מסיימים בחיבוקים.
"ויקטוריה, גם במלחמה צריך לחייך"
ישראל סיים פרויקט לוגיסטי של חלוקת 40 משלוחי מנות תוך כדי שירת "ליהודים הייתה אורה ושמחה", ולא אכפת לו שכולם אומרים לו שהוא זייפן עם דיפלומה.
"זה בשביל הנשמה, לא כדי להתקבל לפילהרמונית", צחק, למרות שזו בכלל תזמורת, ולא מקהלה.
"בוקר טוב, ימים היסטוריים!" הוא קרא בקול גדול והכין קפה שחור חזק כמו שרק הוא יודע להכין.
ויקטוריה נכנסה אחריו.
היא אחזה ספל תה ירוק אורגני ביד אחת ובשנייה טאבלט שעליו כותרות הקשורות לסביבה ולצדק חברתי, ותוך כדי הליכה כתבה פוסט על ״ויצ'ו הרוחות מחגיגות בעוד הכוכב הנגמל מנוצל״. עיניה אדומות גם הן – היא עברה לילה של כתיבה זועמת ברשתות.
"בוקר טוב," היא אמרה בטון מנומס אך ממוסגר היטב בקפסולה של סרקזם עדין.
"ויקטוריה! פורים שמח!" ישראל קרא בהתלהבות.
"אין לי כוח לפורים השנה," היא אמרה, "חג שמלמד ילדים לראות בדמות אנטגוניסטית שטיפוס של כבל היסטורי לא ראויה לסליחה אלא להכחדה. זה לא מה שאני רוצה להוריש."
"מחמד אל-סינוואר לא קיבל את זה בשקט," ישראל לא הצליח להתאפק. "ממש לא סלחנו לו."
ויקטוריה נאנחת. "תמיד אתם מוצאים דרך לערב פוליטיקה בכל דבר."
"גם אתם," ישראל ענה בחיוך, "זה פשוט פוליטיקה שונה."
היא שותקת לרגע ומסתכלת בו.
"אתה יודע ישראל, לפעמים אתה נראה כמו מישהו ממש אחר ממה שהם מתארים אתכם בטלוויזיה."
"ואת," הוא ענה בחיוך רחב, "נראית ממש כמו מישהי שיוצאת לעשות דברים טובים בעולם, אפילו אם אנחנו לא תמיד מסכימים אחד עם השני על מה זה בדיוק 'טוב'."
היא מושיטה יד, ולמרבה התדהמה של שניהם, לוקחת וופל מצופה מהמגש של ישראל.
היא שותקת לרגע, ואז העיניים שלה נחות על היד של ישראל
הוא חובש תחבושת קטנה. "מה קרה ליד שלך?" היא שואלת בטון פחות לוחמני.
"אה, זה?" ישראל מחייך במבוכה. "יש לנו שכן, ניצול שואה ערירי, עליתי אליו עם משלוח, הילדים הקטנים שלי ישבו איתו ושאלו אותו על ההיסטוריה שלו במשך שעות, הוא כל כך שמח. ניסיתי לעזור לו לפתוח איזו צנצנת ריבה ישנה והיא נשברה. לא נורא, העיקר שהוא לא היה לבד בחג."
לויקטוריה לא התחשק לספר לישראל שגם היא התנדבה, אבל במוקד לעובדים זרים ואחר כך ב'תנו לחיות לחיות'.
ויקטוריה שתקה. היא נזכרה שבזמן שהיא כתבה פוסט זועם על הפורים, ישראל היה אצל שכן ערירי.
"ויקטוריה, גם במלחמה צריך לחייך. כשאני שר 'ליהודים הייתה אורה', אני שר גם בשביל האחדות שלנו."
ויקטוריה לוגמת מהתה. "אתה יודע ישראל, אולי אתה צודק. לפחות על הצד הנחוץ של חגיגות עד שהטירוף הזה יחזור שוב".
ויקטוריה הסתובבה ויצאה מהמטבחון.
ישראל, מבסוט ומחויך, נוגס באוזן המן היבשה ולוחש לעצמו: "מזל שהיא לא יודעת שבירושלים הפורים רק התחיל…".
פורים שמח – לכל בית ישראל!
