1. ציונות של קיום
מלחמת האין-ברירה המקיפה אותנו מכל עבר כבר זמן רב, נראית כמתמקדת במאבק הבלתי-פוסק שלנו על קיומם וביטחונם של היהודים בארצם.
וכל זה אינו חדש. היהודים ששבו ארצה והקימו בה את מדינתם רצו בסך הכל לחיות את חייהם בשקט, חופשיים מרדיפות; אבל כבר מעל מאה שנה אין מאפשרים לנו זאת, ואנו נאלצים לחיות על חרבנו.
אלא שכאשר חיים בתודעה כזו, אחרי דור או שניים הסבלנות לסבבים אינסופיים של מלחמות הולכת ופוקעת. לכאורה – אי אפשר שלא. הסוף למלחמת הקיום לא נראה באופק, והמלחמה הופכת סיזיפית. המחיר שאנו נאלצים לשלם עבור התחזוקה האינסופית של הביטחון הלאומי והאישי מייצר שוב ושוב קולות מחאה נגד מה שנראה בטעות כדריכה במקום או כ'התאהבות' במלחמה. במצב כזה, העייפות מזנבת בנו. האופציה האשלייתית להגיע להסכם מדומיין ולסיים את האיבה מחבלת בפיקחות ובהיגיון הדורשים מאיתנו יכולת עמידה בסבבי קרבות חוזרים ונשנים.
זהו ההסבר לכך שקבוצה כל כך משמעותית מעם ישראל, שהייתה חוד החנית של הביטחון והמלחמה על הקיום במשך כל כך הרבה שנים, מגלה בשנים האחרונות עייפות, מרירות, פירוק והתפרקות פנימית מזעזעת, שכל העטיפות המתוחכמות שבעולם כבר לא יצליחו להסתיר.
העיוורון הזה הוא אבי אבות הקונספציה, הרבה מעבר לכל דבר שייבדק בוועדת חקירה כזו או אחרת
2. מאה שנה של ׳אל-אקצא בסכנה׳
אך דווקא שונאינו הגדולים ביותר שמים מול עינינו כל הזמן תמונה אחרת לגמרי, גם אם אנחנו מסרבים לפעמים לראות אותה.
מאז אותה הצהרה על הקמת 'בית לאומי' לעם היהודי אחרי מלחמת העולם הראשונה ועד לרגעים אלה ממש, אויבינו חוזרים שוב ושוב על כך שהמלחמה היא על ירושלים. את הקריאות 'אל-אקצא בסכנה' כבר קראו ערביי ארץ ישראל בפרעות לפני מאה שנה, כשיצאו לעשות פוגרומים ביהודי הגליל – כך לפי תיאור השומר אלכסנדר זייד. קריאות אלה לא פסקו עד ימינו אנו, עד מלחמת התקומה הזו שהם קראו לה 'מבול אל-אקצא'.
מה הם יודעים שרבים מאיתנו טרם הבינו?
עבור חלקים מאיתנו, מלחמות ישראל נתפסות כאמור כמלחמה על הקיום בלבד, מלחמה שנועדה לבצר את ביטחוננו בלבד. בעיני אלה שעדיין שקועים באתוס של ציונות מחולנת מכל יהדות, זה ממש 'איסור' לדבר על יותר מזה. הס מלהזכיר מלחמת דת. חלילה מלומר שהמלחמות שלנו הן על ירושלים. ובהתאם לכך נוצרת חרדה קיומית מפני גנרלים חדשים, בעלי רוח אחרת, התופסים פיקוד על המערכות.
אך אויבינו הגדולים ביותר יודעים כבר מעל מאה שנה שהמלחמה היא הרבה יותר מזה, היא על אמונות היסוד של הקיום האנושי בעולם. והעיוורון שלנו גובה מאיתנו מחירים כבדים מתמשכים. העיוורון הזה הוא אבי אבות הקונספציה, הרבה מעבר לכל דבר שייבדק בוועדת חקירה כזו או אחרת.
כשגם אנחנו נכיר בכך בבהירות, שלשלאות הברזל שכבלו את רוחנו וחירותנו יימסו, ותודעת ירושלים תתחיל להתגלות.
כל השאיפות האלה מתכנסות יחד לשאיפה לבניין שלם של העיר שחוברה לה יחדיו, לירושלים הבנויה
3. ירושלים: ציונות של ייעוד והשפעה של מעצמה
ירושלים היא המקום המחזיק את סיפור העומק, הייעוד, האור והיופי, המסכת הערכית והשליחות הלאומית של העם היהודי בעולם ולעולם. ירושלים היא המקום המזכיר לנו שלבית הלאומי של העם היהודי יש בשורה עמוקה לאדם, הרבה מעבר לביצור הקיום הלאומי עצמו. ממקור ההשראה ותעצומות החיים של ירושלים, הבית הלאומי שלנו משפיע על העולם אמונה ואמון, מבט של נצח ותעצומות ניצחון של הטוב בעולם.
– אורה של ירושלים השוכן בתוך הבית הלאומי של עם ישראל מלמד את האדם ואת העולם ששאיפות רוחניות נעלות, משפט, צדק וצדקה, אחדות וערבות הדדית ועוצמה לאומית ומדינית – יכולים ואמורים להתכנס יחד לגוף אחד ושמו ישראל.
– יופיה של ירושלים מלמד אותנו שמעצמה יהודית לאומית, מדינית וכלכלית היא כלי משובח מאוד להשפעה מוסרית ולשאיפה רוחנית.
– העיר שחוברה לה יחדיו מלמדת אותנו שאחדות אמיתית נובעת מהתקשרות משותפת עם מה שנעלה מאיתנו.
ירושלים לא נועדה להיות רק אור לגויים. היא נועדה להיות קודם כל אור לעצמנו, לעם, למשפחה, לכל יחיד ושאיפותיו.
כל אלה הם נשמת הקיום שלנו. עליהם אנו נלחמים כבר אלפי שנים, וביתר שאת מאז חזרנו לחיות כבית לאומי; ואת אלה רוצים לקחת מאיתנו הקמים עלינו לכלותנו.
4. ירושלים – ציונות של העתיד
תפיסת הציונות כביצור הקיום בלבד גרמה לכך שהתקומה הלאומית נתפסה על ידי רבים כנקודת המיצוי והסיום של התנועה הציונית. אחריה נותר לעסוק בדברים אחרים, כמו זכויות הפרט ו'העדפה מתקנת' למיעוטים. אך אין טעות גדולה וקשה מזו.
ביצור הקיום של העם היהודי בארץ ישראל הוא לא נקודת הסיום של הציונות אלא רק נקודת ההתחלה שלה, הבסיס שמתוכו צומח כל החזון העתידי שלנו על תיקון העולם והאדם. חזון זה הולך ומתברר, הולך ומתפתח, הולך ומעמיק, גם דרך כל המלחמות העוברות עלינו.
היציאה שלנו לקרב לא נועדה רק לשימור הקיים, אלא יותר מכך – להתקדם עוד צעד בתיקון העתיד, בעקירת הרוע, בהצמחת מציאות טובה ומתוקנת יותר, בשאיפה רוחנית ובשפע גשמי, באצילות מוסרית ובגבורה לאומית, שיאירו גם לנו וגם לעולם, ויקלפו הרבה שקרים האופפים את הקיום האנושי נוכח פני תקוות העתיד ונבואות הגאולה.
כל השאיפות האלה מתכנסות יחד לשאיפה לבניין שלם של העיר שחוברה לה יחדיו, לירושלים הבנויה.
