א. בפעם הזו התחלנו עם המרור
התחלנו את המלחמה הזו עם מרור. הרבה מרור. מרוב שדחינו ודחינו אותו, הוא בא לנו הכי כואב שיש. אפילו איֵים על החירות שלנו. אך בפרספקטיבה של זמן התברר, שהוא דווקא ריפֵּא והעצים את החירות שלנו. הפוך על הפוך.
וזה בדיוק הסוד שלנו. העבדות מוזכרת אצלנו בשולחן החירות. המרור עולה אצלנו על שולחן הסדר של קיומנו כבני חורין. הוא חלק מהסדר שלנו. הוא לא שובר אותנו, לא מרסק את זהותנו, אלא הוא דווקא חלק ממה שבונה אותנו.
המרור הוא אמנם סמל העבדות. אבל סוד יהודי עתיק מימי יציאת מצרים הוא, שהמרירות דווקא מחדדת את החירות שלנו, לא שוברת אותה. וכשאנחנו מבינים את זה, המרירות דווקא קטֵנה ונמתקת.
מי שמואס בכל מרור ימצא את עצמו מריר מאוד. גם אז, ביציאת מצרים, היו חלקים מעם ישראל שכל כך השתעבדו לקטנות עד שמאסו ביציאה לחירות
ב. המרירות והחירות כרוכות זו בזו
שנים דחינו את המרור. לא רצינו להפריע לצימרים בצפון או להפר את דמיונות השקט בדרום. חשבנו שחירות קונים בפרוטקשן, בתלות בעולם, בטשטוש המבט הנוקב על "הקם להורגך", בוויתור על המוכנות לעמוד נוכח מכונת השמדה נוספת. אבל דווקא דחיית המרור, סמל העבדות, הורגת אט אט גם את החירות. והחירות שלנו הייתה בסכנה קיומית.
כי סוד החירות היהודית הוא דווקא השילוב הממותק עם המרור. אי אפשר להשאיר אותם כל אחד לבד. הם נועדו לכריכה הדדית יחד. ואז המרור ממותק ועדין.
ההבנה הבוגרת של החירות מאפשרת לקבל את התפקיד של המרור. כי המרור מקלף אותנו, את השקרים שלנו ביחס לעצמנו, את העבדות שבתודעה, את הקונספציות והכזבים שאנחנו מספרים לעצמנו, את הבריחה שלנו מעצמיותנו. זה ייעודו. זה ייחודו. ולכן הוא עולה על שולחן החירות שלנו, שולחן הסדר.
ככל שהתקדמה המלחמה עמדנו נוכח פני המרור. עמדנו מול הרוע שסביבנו בעמידה העיקשת הנדרשת מאיתנו כדי להכריע אותו. וככל שעשינו זאת, המרור קטן והומתק, והחירות שלנו גדלה והתרחבה לממדים שלא חלמנו עליהם. הלכנו מהיפך אל היפך, ממרירות אל גודל של חירות.
מעולם לא היינו במצב של חירות לאומית כמו היום, אולי מאז ימי שלמה המלך. כשרואים את זה, אפשר לכרוך את המרור עם המצה בלב שלם יותר, ולראות כיצד אט אט המרור הולך ונמתק.
ג. מואסי המרור והחירות
מי שמואס בכל מרור ימצא את עצמו מריר מאוד. גם אז, ביציאת מצרים, היו חלקים מעם ישראל שכל כך השתעבדו לקטנות עד שמאסו ביציאה לחירות. והיו שמאסו בקשיים הקטנים של המדבר עד שרצו לחזור לעבדות מצרים. והיו כאלה שכל צעד נוסף של יציאה לחירות מעבדות מצרים מילא אותם ביותר ויותר מרירות. יש עבדים בתודעה, שהטעמים התהפכו אצלם. לחירות יש אצלם טעם של עבדות, ולעבדות טעם של חירות.
אכן, המאיסה במרירות, אף שהיא חלק ממה שבונֶה חירות גדולה יותר, הופכת אנשים למרירים וחמוצים. הם יכולים להיות מלאי דמיונות שהכל היה יכול להיות לגמרי מתקתָּק אילו משה היה מפנה את מקומו.
את ההשלכה הזועקת לימינו תעשו בעצמכם.
ויש שמאסו בחירות היהודית. הם תולים את קיומם ואת אושרם באחרים, באויבים ובצוררים שיקבלו אותם, יכילו אותם, ישלימו איתם; אין הם יכולים לשאת מחשבה של 'עם לבדד ישכון', אינם מצליחים לשאת מעמד של שוני, של ייחודיות, של זהות יהודית נבדלת. אבל כאלה אנחנו, זו זהותנו, וזה מסלול חירותנו.
ככל שנהיה תלויים פחות באחרים ויותר בעצמנו מבחינה לאומית, כך נהיה קרובים יותר אל זהותנו היהודית הייחודית
ד. חירות בטעם של מצה
חירות היא מילה שחוקה. רבים מדברים בעדה ובעצם פועלים נגדה.
בעם ישראל, סמל החירות הוא במצה. אין פשוט ונוקב מזה. וכמו המצה, חירות אמיתית אינה זקוקה לנפח, רק לנאמנות לעצמיות.
בכל הדורות השתעבדו בנו, אך אנו שרדנו, התגברנו וניצחנו, כי נשארנו בני חורין בתודעה. עם בן חורין יודע להיות 'עם לבדד ישכון' כשצריך. נאמן לעצמו וזהותו.
וגם בזה עברנו בהצלחה כמה ניסיונות קשים בשלוש השנים האחרונות. ככל שהמרור קילף בנו קליפות של עבדות תודעתית ונהיינו יותר בני חורין מבחינה לאומית, התקרבנו יותר אל הזהות הייחודית שלנו, סמל חירותנו.
ככל שנהיה תלויים פחות באחרים ויותר בעצמנו מבחינה לאומית, כך נהיה קרובים יותר אל זהותנו היהודית הייחודית.
ה. פסח – האפשרות לשנות מציאות מן היסוד
באוויר יש ציפייה לא רק להסיג את יכולותיהם של אויבינו עשרות שנים לאחור ואז לחזור להילחם איתם שוב בעתיד הקרוב, אלא לשנות את כל המציאות שלנו מן היסוד. יש ציפייה לא רק להיות בני חורין, אלא לטעום טעם של גאולה, לייצר מציאות שלמה. אנו חולמים על האפשרות לעקור מהשורש את הרֶשע, למוטט לחלוטין משטרים אפלים, ולהפריח את השממה שהותירו באמצעות חיים, אהבת הטוב והצדק, שפע שמימי וארצי, התיישבות ובניין, ובכך להתקדם עוד שלב חשוב – השלמה אמיתית וכנה של חלק מהעמים עם מקומו, ייחודו וייעודו של עם ישראל בעולם.
יצירה זו של מציאות חדשה היא פסיחה, דליגה וקפיצה לעולם חדש. תחילתה עבודה אך סופה מתנה. ניזהר לא ליפול שוב לקוצר רוח, לא למאוס בשילובים ובכריכות של המצה והמרור – החירות התודעתית הלאומית עם המרירות המתלווה לקשיי הדרך. קפיצות של גאולה יגיעו. הפסיחה תבוא ונזכה לראותה במהרה בימינו. אך רק מתוך עבודה אמיתית על שימור והעמקה של החירות שלנו, וכריכתה עם מרירות התיקונים שלנו, נזכה ללכת בדרך אבותינו שיצאו ממצרים, "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".
