1️⃣
טרגדיה נוראית פקדה השבוע את משפחתה של השרה אורית סטרוק עם פטירת בתה. במציאות אנושית מתוקנת, אירוע כזה אמור היה להוביל לשתיקה מכבדת ולחמלה אנושית. אולם התגובות שנשמעו מצד גורמים בולטים במחנה השמאל הרדיקלי חשפו תהום של רקבון מוסרי, שלא ניתן להתעלם ממנו. מה שהיה אמור להיות כאב פרטי הפך למפגן של דמוניזציה והאשמות בזויות נגד המשפחה, ונגד המגזר כולו.
שקמה ברסלר, מראשי מחאת קפלן, כתבה שבתה של סטרוק שלחה יד בנפשה לאחר שהיא התלוננה נגד הוריה על פגיעות מיניות טקסיות.
שבות רענן ממפלגת 'המילואימניקים' של יועז הנדל קראה למשטרת ישראל לחקור את האירוע, בעקבות פוסטים שהנפטרת פרסמה לפני מותה.
אלה רק שתיים מבין תגובות דומות ברשת, שזכו לשיתופים רבים.
זה לא עוד ויכוח פוליטי שגרתי; זהו קו פרשת המים, שמחייב את הציונות הדתית לבדוק את הבריתות שלה במחנה הפוליטי והחברתי.
אי אפשר יותר להיות באו"ם ולהגיד ש'כולם צודקים'
2️⃣ האליטה של השנאה
לא מדובר בטוקבקיסטים אנונימיים בשולי החברה; ראשי המגיבים בתגובות הקשות ביותר הם אנשי תקשורת בכירים, יועצים אסטרטגיים, בין היתר פעילי מטה החטופים בעבר ומובילי דעת קהל, עם מאות אלפי עוקבים. זוהי האליטה המעצבת את נרטיב 'המחנה הדמוקרטי'.
העובדה, שדמויות מרכזיות בשמאל ה'דמוקרטי' בחרו להשתלח באם אבלה בשעתה הקשה ביותר, מעידה על אובדן מוחלט של הומניזם בסיסי.
ויותר מזה: לא פחות מההתבטאויות הקשות, כך זועקת גם השתיקה של דמויות ציבוריות, כמו נפתלי בנט, שמכיר את סטרוק היטב ומקרוב ואף עבד עמה. בנט מתבטא בהקשר לכל נושא ציבורי וחברתי, אך כאן שתיקתו הייתה רועמת. כמו גם שתיקתם של ראשי ארגונים ורבנים שמרבים לדבר על אתיקה, קירוב לבבות והסכמות רחבות מי שמבקר את החרדים בנחרצות על כל התבטאות צורמת ומאשים רק אותם בחורבן הבית, ומנגד נאלם דום מול אלימות מילולית כזו, בוחר למעשה צד בתוך הרקבון הזה. אי אפשר יותר להיות באו"ם ולהגיד ש'כולם צודקים'.
3️⃣ מלכודת 'ברית המשרתים'
במשך שנים, חלקים בציונות הדתית – ובעיקר באגף הליברלי שלה – נשבו בקונספציה של 'ברית המשרתים'. האמונה הייתה שהשירות המשותף בצבא והנשיאה המשותפת בנטל הביטחוני מייצרים בסיס ערכי ותרבותי משותף עם השמאל על כל גווניו. אך האירוע הנוכחי מוכיח כי מדובר באשליה.
השמאל הרדיקלי האנטי-דתי אולי משרת באותן יחידות צבאיות, אך הוא מחזיק בתפיסת עולם שאינה מכבדת את הציבור הדתי כשותף לגיטימי. עבורם, גם דתי שמשרת בקרבי ומתנער מכל סממן משיחי יישאר תמיד "מתנחל קיצוני". דוגמה כואבת ראינו בתגובות של השמאל הרדיקלי כלפי הדתיים הליברליים שבחרו באנושיות פשוטה להגן על סטרוק וספגו קיתונות של רותחין על ראשיהם. זוהי עדות לכך שישנם כאלה בקרב הציונות הדתית הסובלים מעיוורון תרבותי; הם המומים מהאכזריות של השמאל הרדיקלי האנטי-דתי משום שסירבו לראות את הארס המבעבע בצד השני במשך עשורים. ימי העיון, הכנסים המשותפים, הדיונים המכובדים ברשתות והמפגשים האישיים – בכל אלה לא היה די: ברגע האמת, כל השנאה למגזר הדתי פרצה החוצה, כמו הסיפור על החתול שניסו לאלף אותו להיות מלצר, וברגע שראה עכבר הוא השליך את הנימוסים והחל לרדוף אחריו כדי לטרוף אותו. יש לפעמים אידאולוגיות פוליטיות שהן הרסניות, וצריך להתרחק מהן.
הדגש על היכולת להבדיל בין טוב לרע הוא מאבק על נשמתה של המדינה
4️⃣ קריסת הפציפיזם הרוחני
בדיוק כפי שקרסה הקונספציה הביטחונית, כך גם קרסה הקונספציה התרבותית. חלקים בציונות הדתית ידעו לבקר את השמאל בנושאי ארץ ישראל וההתיישבות (אוסלו, גוש קטיף), אך נמנעו מלבקר אותו במישור הערכי-תרבותי. ישנה תפיסת 'פציפיזם רוחני', הגורסת כי "אסור לראות רע" וכי עלינו רק להוסיף אור וכך החושך יעלם מאליו.
האם לא הוכח, באירוע המטלטל הזה, שכשלא קובלים נגד הרע – הרוע מתפשט? השמאל התנחל במוקדי האקדמיה והתרבות, ניסח מניפסטים אנטי-לאומיים ויצר דמוניזציה שיטתית נגד המגזר הדתי, ללא אבחנה בין חרד"לים לדתיים ליברליים.
האם מפגשי קפה ומאפה גישרו על תפיסות עולם רדיקליות? האם ההומניזם של השמאל הרדיקלי הישראלי הנוכחי הוא אכן מוסרי? או שהוא טעון ביקורת והצבת גבולות?
אכן, יש לאהוב כל נשמה של יהודי; אך לא לחבק את מעשיו הרעים והפוגעים.
5️⃣ מבירור לתיקון
הציונות הדתית התחנכה במשך שנים להיות המקף המחבר והמבוגר האחראי. אך לפעמים תפקיד המבוגר הוא לא רק לחבק ולהכיל, אלא גם להציב גבולות לשיח ולמעשים רעים. אי אפשר להמשיך לשתף פעולה עם מי שחוצה קווים אדומים של אנושיות בסיסית. דרוש פה חשבון נפש. צריך לחנך להצבת גבולות והנכחת משקל-נגד מוסרי ותרבותי. אם מציאות זו מתקיימת עקב ענווה, אזי הענווה הזו פסולה, והיא בעוכרנו.
הדגש על היכולת להבדיל בין טוב לרע הוא מאבק על נשמתה של המדינה. האירוע של משפחת סטרוק צריך להיות הצלצול המעורר של המגזר כולו – הגיע הזמן לפקוח עיניים מול שפלות, לבקר את חוסר האנושיות ללא מורא, ולבנות תפיסה תרבותית-יהודית איתנה.
כך נבנית חברה בריאה עם גבולות ברורים.
אני שולח מכאן תנחומים לשרה סטרוק ולמשפחתה, שלא הגיבה למכפישיה, ולימדה את הציבור כולו מהי אהבת אם לבִּתה – אהבה אצילית שאינה תלויה בדבר.
