1️⃣
סאגה משפטית שנמשכה שש שנים הגיעה השבוע לשיאה בבית המשפט העליון, והתוצאה היא תמרור אזהרה בוהק לכל מי שביטחון המדינה וזהותה יקרים לליבו. בזמן שצה"ל נמצא באחת התקופות המאתגרות בתולדותיו, החזית המשפטית ממשיכה להכתיב לדרג המבצעי סדרי עדיפויות שאינם נובעים מצורך צבאי בשטח, אלא מאג'נדות חברתיות רדיקליות הנכפות על המערכת בכוח הפסיקה.
בג"ץ מינה את עצמו למפקד העליון של אסטרטגיית כוח האדם בצה"ל
2️⃣
בית המשפט העליון קבע השבוע פה אחד כי על צה"ל לאפשר לנשים להתמיין לכל תפקידי הלחימה, אלא אם יוכיח הצבא כי הדבר אינו אפשרי בשל "מהות התפקיד ואופיו"; בכך, נתן בג"ץ תוקף מחייב להחלטה שהתקבלה בעבר על ידי הרמטכ"ל – להתנסות בשילוב נשים בשריון מתמרן – והדגיש כי "הצבא עמד על מחויבותו להגשמת השוויון". השופטות דפנה ברק־ארז ורות רונן לא הסתפקו בהצהרות עקרוניות, וחייבו את צה"ל לאפשר לנשים להשתתף בהתנסות בתפקידים אלו כבר במחזור הגיוס הקרוב של נובמבר השנה. שש שנים של דיונים משפטיים הסתיימו בהכרעה שמשמעותה אחת: בג"ץ מינה את עצמו למפקד העליון של אסטרטגיית כוח האדם בצה"ל.
3️⃣
העתירה אולי הוגשה בשם נשים פרטיות, אך הגב הציבורי, התקשורתי והאקדמי הגיע מארגוני פמיניזם רדיקלי וארגוני שמאל. אלה מבינים היטב כי הציבור הישראלי והדרג הלוחם אינם מאמצים את תפיסת עולמם בדרכים של שכנוע דמוקרטי, ולכן הם פונים, כרגיל, למסלול העוקף – כפייה משפטית. הדיון כאן אינו על זכותה של אישה פלונית זו או אחרת; זהו מאבק על תכליתו של הצבא. האם מטרת צה"ל היא לנצח במלחמה בעזרת הכוח הקטלני והחזק ביותר, או שמא הוא הפך למעבדה לקידום שוויון מגדרי. כשבית המשפט מתערב בצורה ברוטלית כזו, הוא מבצע הנדסה חברתית במקום שבו לטעות יש מחיר דמים. השופטים יושבים באולמות ממוזגים בירושלים ומחליטים על קיום "התנסות מבצעית" בתוך טנקים, אך הם לא יישאו באחריות אם הניסוי ייכשל. זוהי סמכות ללא אחריות, שמאפיינת את בג"ץ בכל התחומים שבהם הוא מתערב ופוסק בפאתוס: השופטים לא יועמדו לדין, לא ילכו לכלא ולא יאבדו את משרתם אם רמת הלחימה תרד, או אם כשירות הכלים תיפגע. הם משיתים על הצבא דרישות ערכיות מבלי להבין את המורכבות המקצועית של שדה הקרב.
4️⃣
יתרה מזו: מערכת צבאית חייבת לעבוד כגוף כוללני ומשימתי, לא כמערכת המותאמת לזכויות הפרט ורצונותיו. הצבא, כמדיניות, מוריד פרופיל ללוחמים על סעיפים בריאותיים כמו פלטפוס, גם אם לחלקם יש יכולת לתפקד היטב ולהתמיין לסיירות. מדוע? כי מערכת אופרטיבית צריכה להיות מושתתת על נתוני הרוב, ולא על החריגים. העובדה הביולוגית היא שמסת השריר והיכולת הפיזיולוגית של נשים, ככלל, נמוכה מזו של גברים. השיטה המניפולטיבית של ‘ארגוני זכויות אדם׳ למיניהם היא להתייחס ל'יוצאות הדופן' כהוכחה לכך שהשיטה אפשרית. אך לא זו הדרך. צבא לא יכול להתבסס על נתונים חריגים, במיוחד לנוכח העובדה שמרבית הנשים כלל אינן מעוניינות בשירות קרבי, ושמדינת ישראל לא מגייסת נשים לשירות חובה ביחידות קרביות. בטווח הרחוק, בניית כוח צבאי על בסיס יוצאי הדופן תפגע אנושות בכשירות המבצעית בשעת מלחמה. התוצאה הישירה היא הורדת רף הלחימה. אנו כבר עדים להנמכת קירות טיפוס, שינוי סרגלי מאמץ והתאמת דרישות פיזיות בתוך יחידות השריון והחי"ר, בעוד אכזריות האויב ונסיבות שדה הקרב לא מתאימות עצמן לשינויים הללו. ארגוני הנשים טוענים בציניות שלכתחילה לא היה צורך ברף גבוה, ובכך הם מקריבים את המקצועיות של צה"ל על מזבח האידיאולוגיה. יש לציין שנעשו הרבה מאוד ניסיונות לשילוב נשים בשיריון, והם נכשלו בזה אחר זה. בתאריך 17 במאי 2015 פורסמה בידיעות אחרונות הכותרת: "פרסום ראשון: צה"ל קבע – לא יהיו טנקיסטיות". בכותרת המשנה נכתב: "ניסויים פיזיולוגיים בחנו תפקוד נשים במקצועות הטען והנהג, שבהם נדרש מאמץ פיזי רב – ובסיומם הוחלט בצבא כי חיילות לא ישרתו כלוחמות שריון". מדוע, אם כן, נערכו ניסויים נוספים? כי יש כאן אג'נדה ודת של שאיפה לשוויון מגדרי, שמתעלמת מהעובדות ומטבע האדם.
5️⃣
התמונה המלאה נחשפת בדוחות של גופים כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). עבורם, שילוב נשים הוא כלי אסטרטגי לביטול מה שהם מכנים "תהליך ההדתה בצה"ל". הם צופים בדאגה בהצלחת ישיבות ההסדר והמכינות, ויודעים שהדרך לפרק את הצביון המתהווה היא כפיית מציאות של עירוב מגדרי, שתדחק את החיילים הדתיים החוצה בשם ערך השוויון. ראינו זאת באיסוף הקרבי ובתותחנים – ברגע שנכפה שילוב מסיבי של נשים, איגוד ישיבות ההסדר נאלץ להוציא משם את הלוחמים כדי לשמור על קדושת המחנה. כעת, כשהשריון נמצא על המוקד, הפגיעה בכוח האדם הלוחם תהיה אנושה. צה"ל, שזקוק לכל לוחם איכותי, מוותר על ליבת הכוח הדתי-לאומי בשם חתירתו לשוויון מדומה. זוהי פגיעה בוטה בזכויותיהם של החיילים הדתיים והחרדים, שזוכים ל"כבוד אדם" סלקטיבי מצד בג"ץ, שלשיטתו הנשים הן אלה המדוכאות וממודרות, ואילו הדתיים הם-הם המדכאים-מדירים.
6️⃣
מי שמקדם גיוס חרדים ליחידות כמו 'חשמונאים' או 'נצח יהודה', חייב להבין את התקדים: אם לא נתבע מבג"ץ לחדול משחצנותו ולהפסיק לנהל כאן את המדינה, מחר הוא יכפה שילוב נשים גם שם. הכפייה המשפטית לא תעצור בקו הירוק או בבקו"ם; היא תגיע לכל מקום שבו האג'נדה תזהה 'חוסר שוויון'.
עו"ד עמיחי ויינברגר שייצג את הצעירות במשך שש שנים, אמר: "נפתח פתח לשלב הבא, שבו כל אישה שתאמר 'אני רוצה גולני, תן לי להתמיין לגולני', צה"ל יצטרך לאפשר לה לעבור את המיון – או להגיע לבג"ץ ולנמק מדוע אינו מאפשר זאת".
מביש לראות את ארגוני המילואימניקים, המדברים בשם הלוחמים, שותקים אל מול המהלך הזה ומתקשים לצאת נגד האליטה המשפטית. הטענה שלא ייווצר מתח מיני בשדה הקרב היא אמירה צבועה שמתעלמת מהטבע האנושי. הפיכת שדה הקרב למרחב של פריצות וטשטוש זהות הוא פשע נגד ביטחון ישראל וטהרת המשפחה הישראלית.
צה"ל, שזקוק לכל לוחם איכותי, מוותר על ליבת הכוח הדתי-לאומי בשם חתירתו לשוויון מדומה
7️⃣
המדינה חייבת לחזור לידי אלו שנושאים באחריות על חייהם של הלוחמים, והצבא חייב לחזור לידי המפקדים – ולא לידי השופטים. אסור להוציא את הלוחמים הדתיים מהסיירות והיחידות השונות כדי להכניסם ל'גטאות של דתיים'. זה בדיוק מה שארגוני הנשים חותרים אליו. זה לא ייעצר בשיריון. המלחמה כאן נוגעת לכלל צה"ל, ורבנים צריכים להבין שהקו האדום נחצה מזמן, ושצריך להפסיק להתפשר על הביטחון ועל צביון הצבא. ראוי ואף מתבקש שהתפיסה הכללית של הציונות הדתית לא תדאג רק למגזר, אלא תילחם את מלחמתם של רבים בעם ישראל, הסולדים ממגמת 'שוויון המגדרי בכל מחיר'.
את יום העצמאות הקרוב נחגוג בדרישה אחת: החזירו לנו את הצבא. החזירו לנו את הניצחון.
