בשבת האחרונה, בשעה שמדינת ישראל יצאה למהלך המכריע לפירוק ליבת ציר הרשע של המזרח התיכון, חשבתי על כל מה שעבר עלינו בשלושים השנים האחרונות: החושך והאור, הרעה והטובה, כיצד גלגל מסתובב ומתהפך בעולם.

א. "ויהי בימי"

אלו היו שלושים השנים הרעות. תהליך אוסלו, פירוק ונסיגה מגוש קטיף, מלחמת לבנון השניה, משפטיזציה משתקת, אובדן האמון בעצמנו. הרדיפה אחרי ההסכם המדיני היתה כרוכה בתהליך של שקיעה איטית וסהרורית, של אובדן עצמי. השיא היה מתקפת ה- 7/10.

אך מתחת לשקיעה, שבישרה סופה של תקופה, עלתה, צמחה והלכה הקומה הבאה של קיומנו. וכמו תמיד בעם ישראל, השקיעה היא רק המבוא לקראת הלידה הבאה. ונקודת השפל עצמה הדליקה את ההתעוררות הגדולה.

האסון, שהיה בראשית הדרך שיא השפל והיגון, הפך להיות יסורי הלידה לפירוק מוחלט של ציר הרשע וטבעת האש

ב. "צום ובכי ומספד"

במשך שלושים שנה בנה ציר הרשע את טבעת האש. זרועות תמנון מצפון ודרום, מפנים ומחוץ, עם מבול אינסופי של טילים, צבא מתאבדים, וראש אחד, עמלקי-איסלאמי מוגן היטב, שבונה את הנשק להשמדה המונית. ומעל הכל, טבעת האש נישאה על כפי מערב עייף וישראל מנומנמת, שקולה להשכין שלום אחד יפה ולסכם דף.

ג. "ונהפוך הוא"

ואז, תוך שנה וחצי, השתנה הכל. חמאס נחרב, חיזבאללה קורס, האסד בורח, ואיראן מאותגרת מכל עבר. כמה שנים של עבודה קשה וסבל הביאו לשבר המיוחל.

ד. "ורבים מעמי הארץ מתייהדים"

התרגלנו לקולות השמאל, העסוקים ללא הרף במציאת הפתרון, בהסכם השלום, בסיומת המדינית. התרגלנו שכל שיח השלום הזה קשור לשפיפות קומה לאומית, המעטת יחודינו כעם, עמעום זהותנו וטשטוש תרבותנו. התרגלנו להטחת האשמות, לדרישה המתריסה: 'אז מה הפתרון שלכם'; התרגלנו להשמיע התנצלויות ('כולם רוצים שלום אבל השאלה איך משיגים אותו'). נגררנו בעל כרחנו לסיומת המדינית הצולעת כאופציה יחידה, שלעומתה יש כביכול רק מלחמת נצח.

שלושים שנה של כשלונות עקובים מדם נדרשו לנו כדי להתייאש מאחיזת העיניים השקרית הזו, ולהתחיל לנסח ולבטא עבור עצמנו את החלופה. הנה אנו מתחילים לראות אופק אחר.

וזה מתחיל, קודם כל, דווקא בכוח לעמוד לבד, נאמנים לעצמנו, בלי לנסות לשרטט ביהירות מערבית מטופשת את קץ ההיסטוריה. זה מתחיל בהחלטה להילחם על קיומנו כמו שצריך, כמה זמן שצריך, הכי עוצמתי שיש. עוצמה רוחנית, מוסרית, צבאית ומדינית. מלחמה של טוב נגד הרוע. לשנן ולהעמיק את המידה הטובה של הכרעה ונצחון. בלי לחפש את היד המושטת, בלי לנסות לרצות אחרים.

כי זה נכון ואמיתי וצודק ומביא תקווה לעולם.

כיליון ציר הרשע וניצחון ישראל – זה לא רק לטובת ישראל. כמו שניצחון בעלות הברית על הנאצים היה חלק מבניית הקומה הלאומית של הקמת מדינת ישראל – גם היום, הכיליון של ציר הרשע האיראני הוא חלק מהצמיחה הפנימית שלנו, של הקומה הבאה בחיינו, של ביסוס מקומנו, זהותנו ויעודנו בעולם.