א. ה'ברית היהודית'
הלב הפועם של החברה הישראלית נשען על ה'ברית היהודית' – שותפות טבעית ועמוקה בין מסורתיים, חרדים, דתיים-לאומיים וחילונים-לאומיים.
זוהי ברית המקיפה חלקים נרחבים בעם, אשר חולקים הערצה למסורת, ליהדות, לשורשים, ללאומיות, למשפחה ולישראל, ורואים חשיבות בזהותה הלאומית והיהודית המובהקת של המדינה.
בתוך הציבורים המרכיבים את הברית הזו ישנם אורחות חיים שונים ברשות היחיד, אך ברשות הרבים המכנה המשותף רחב מאוד וכולם משתפים פעולה.
מי ששייך ל'ברית היהודית' שואף למדינה יהודית, ששיטת המשטר שלה היא דמוקרטית, המנהלת מדיניות חירותית ומבוזרת בענייני פנים.
מולו ניצב מחנה אחר, קטן בהרבה, השואף למדינה פרוגרסיבית, ששיטת המשטר שלה היא אוליגרכיה משפטית ופקידותית, המנהלת מדיניות ריכוזית ולוחמנית כנגד רצון העם.
אני גם הייתי חלק מהמחנה הזה בעבר. לא נחמד שם.
מותר וצריך לשאול בתוקף – מה המסר שמנסה להנכיח לנו מי שקבע את המיסגרות האלו?
ב. הרטוריקה של "אני איש ימין, אבל…"
אל מול ברית זו פועל בשולי המחנה זרם המכונה "השמאל הדתי" – קבוצה המטשטשת את הזהות הזו מבפנים.
חשוב להבהיר: זרם זה אינו מייצג את ה'ברית היהודית', והניסיון המתמיד של גורמים שונים לרצותם ולפייסם הוא ניסיון עקר, מסוכן ונידון לכישלון.
שיטת הפעולה המרכזית של חוגי השמאל הדתי אינה מתבטאת בעימות חזיתי וישיר נגד ערכי הימין והיהדות, אלא באומנות של "קירור האמבטיה".
הם מופיעים בזירה הציבורית במתק שפתיים ובאצטלה של מורכבות מוסרית כביכול. בכך, מבלי שאמרו דבר הם מטילים דופי במי שזהותו ב'ברית היהודית'.
הרטוריקה שלהם תמיד בנויה על מודל ה"כן, אבל":
"אנחנו בעד תיקון המערכת המשפטית, אבל למה לעשות את זה באופן שנתפס כדורסני ומפלג?"
"אנחנו אנשי ימין ובעד התיישבות, אבל חייבים להיזהר מלהקצין ולהפוך לחיות אדם."
"אנחנו בעד זהות יהודית, אבל למה להשניא אותה על אחרים ולגרום להם לעזוב את הארץ?"
"אני גם לא חושב שבג״ץ צריך להיות בעל כוח כל יכול, אבל החרדים הם איום קיומי על המדינה".
מבלי משים, רטוריקה זו מקבעת הנחות יסוד שנויות במחלוקת בלשון המעטה כעובדות מוגמרות.
היא מניחה שמאבק נחוש על התיישבות בארץ אל מול האויב הערבי גורר בהכרח אובדן צלם אנוש, או שתיקון מערכות ציבוריות והחזרת איזונים שנגנבו באישון ליל משמעו דורסנות.
מותר וצריך לשאול בתוקף – מה המסר שמנסה להנכיח לנו מי שקבע את המסגרות האלו?
הדוברים מציבים את עצמם בעמדת הצופה הביקורתי, בעוד הפועלים למען המחנה הלאומי והיהודי יישובים נזופים על ספסל הנאשמים
ג. בין בירור ערכי לטשטוש זהויות מקושט בכיפה
שאלות רטוריות אלו, גם אם הן נאמרות בנועם, גונזות בתוכן פירוש שלם על המציאות.
זהויות הן דבר מגביל. מסורת היא דבר מדכא. חירות היא עבדות של האחר.
הן מעבירות מסר סמוי כאילו נחישות אידיאולוגית נובעת ממניעים שליליים. בכך, הדוברים מציבים את עצמם בעמדת הצופה הביקורתי, בעוד הפועלים למען המחנה הלאומי והיהודי יישובים נזופים על ספסל הנאשמים.
למגמה זו ישנן השלכות מעשיות בשני צירים.
בציר הלאומי-אזרחי: ישנו ניסיון לעצב מחדש את הסיפור המאחד אותנו. במקום אתוס של מדינת לאום יהודית, מקודמים נרטיב של "נאום שבטים" ורב-תרבותיות מוחלטת, שבה כל ה'זהויות' – כולל ה'זהות הלאומית הערבית' – מקבלות מעמד זהה לה'זהות היהודית', מה שמטשטש את ייעודה של המדינה.
בציר הדתי: הרצון הבלתי-פוסק ב'הכלה' מוביל לעיתים לכרסום במעמדם של המוסדות המסורתיים, כדוגמת הגיור.
פריצת הגבולות בתחום זה עלולה להוביל לפגיעה במרקם היהודי המשותף עליו שמרנו לאורך הדורות, ולהוות פתח להתבוללות שקטה שתשפיע עמוקות על הרוב היהודי במדינה.
את הספר 'המוות המוזר של אירופה' כבר קראתם?
ד. המחיר של רדיפה אחר הסכמה – כשמהות הופכת למגזריות
אחת הטעויות הנפוצות בקרב הציבור האמוני היא הניסיון המתמיד לזכות באישור מאותם חוגים ליברליים.
כאשר אישי ציבור ורבנים חשים צורך להתגונן, להתנצל, או להעניק לאותם גורמים משקל לא פרופורציונלי לגודלם באוכלוסייה, הדבר גובה מחיר חינוכי וציבורי כבד.
גישה זו משדרת לדור הצעיר שעמידה גאה על עקרונות מסורתיים דורשת התנצלות.
היא מחנכת לכך שהמנגנון המגזרי או הצורך ב'נראות ציבורית' נעימה חשובים יותר מכל מהות ערכית והאמת הפנימית של עם ישראל.
ה. להקשיב לדופק האמונה של הדור
המערכה העמוקה ביותר כיום אינה מתנהלת רק בשטח, אלא בעולם הרעיונות והתודעה.
ה'ברית היהודית המשותפת' – על כל גווניה – היא העוגן היציב של עם ישראל.
היא נובעת מחיבור עמוק לשורש המשותף של כולנו, חיבור למסורות ואמונות אבותינו.
מול ניסיונות של גורמים שונים לאתגר או לרכך את ה'זהות' הזו באמצעות שיח "מכיל" כביכול, אין מקום לרגשות נחיתות או להתנצלות.
הציבור הרחב והדור הצעיר בפרט מחפשים חזון, גודל ובהירות, ואינם נמשכים לניסיונות של ריצוי.
את הדרך קדימה לעם ישראל יובילו אלו שידעו להרגיש את דופק האמונה הפנימי של הדור – מתוך חיבור עמוק לשורשים, אהבה, ומעל הכל, גאווה במי שאנחנו ובמה שאנחנו מאמינים בו כבר אלפי שנים.
