קץ עידן המגזרים: התעוררות הרוב היהודי
במשך עשורים ארוכים, התרגלנו לחשוב על המרחב האמוני והלאומי בישראל במונחים של מגזרים נפרדים. שרטטנו גבולות ברורים בין החרדי לבין הדתי-לאומי, בין המסורתי לבין החילוני-לאומי. כל קבוצה הסתגרה בדל"ת אמותיה, טיפחה את האתוס הייחודי שלה, ולעיתים מצאה את עצמה במאבקים פנימיים על צדקת הדרך. אך מתחת לפני השטח, הרחק מן הרדאר של הפוליטיקה הישנה, מתרחשת בשנים האחרונות המהפכה השקטה והעמוקה ביותר של דורנו: אחדות הרוב היהודי. המחנה היהודי והאמוני על כל גווניו מפסיק להיות אוסף של שבטים, והופך לרקמה אנושית, רעיונית ומנהיגותית רחבה.
צומחת ונרקמת ההבנה ששמירת הכבוד לכל מחנה של הברית היהודית תאפשר לו לנוע בגמישות אל עבר תפיסה אחדותית יותר
תמהיל של כוחות: תרומתו של כל ציבור לסינתזה
אנו עדים לסינתזה חדשה, כזו שאינה מוחקת את הייחודיות של כל קבוצה, אלא שוזרת את היתרונות היחסיים לכדי שלם הגדול מסך חלקיו. מהציבור החרדי אנו שואבים את עומק מסירות השמירה על זהותנו, את החיבור הבלתי מתפשר לנצח ישראל ואת כוחה של מסורת לימוד התורה. מהציונות הדתית אנו לוקחים את חוש ההתבוננות הלאומית, את המעשיות היוקדת ואת השותפות חסרת הפשרות בשדות המדינה. המסורתיות הישראלית מביאה עמה את הלב הפועם של העם – היא מהווה את הציבור הגדול ביותר כיום, בעל אותו קשר טבעי, בלתי אמצעי, יציב, חכם, מפוכח ואוהב, לזהות היהודית, המחזיר אותנו לעצמנו, הביתה. אנו נושאים עיניים אל חכמת החיים הלא מהונדסת, שאי אפשר לעבוד עליה בקלות כל כך, שהם שרויים בה. ואל כל אלו חובר המחנה הימני-לאומי, שמציב תפיסת עולם ריאליסטית, אינטלקטואלית, זקופה וגאה, המחברת את הרוח אל קרקע המציאות והאסטרטגיה.
המציאות בשטח: הדור הצעיר סולל את הדרך
אם נתבונן היטב, נגלה שהעם כבר נמצא שם, ובעיקר הדור הצעיר. המציאות הקדימה את התיאוריה. בשוחות ובשטחי האימונים, ברחובות ובמרחבי המפגש היומיומיים שנועדו לחבר אנשים לזהותם ולשורשיהם, הסינתזה הזו כבר קורמת עור וגידים. המסורתי, החרדי, הדתי-לאומי והחילוני-לאומי פועלים יחד, לא מתוך אילוץ של אינטרסים, אלא מתוך הכרה עמוקה שהם שותפים לאותו חזון. הם מזהים באופן אינטואיטיבי את השורש המשותף. עבור הדור החדש, החיבור הזה אינו פשרה כואבת אלא השלמה טבעית. הבנה שכדי לבנות קומה חדשה של הנהגה, אנו זקוקים גם לספרא וגם לסייפא, גם לאמונה פשוטה וגם לראייה מערכתית חדה.
צומחת ונרקמת ההבנה ששמירת הכבוד לכל מחנה של הברית היהודית תאפשר לו לנוע בגמישות אל עבר תפיסה אחדותית יותר.
לא בכוח ולא באונס. רק על ידי כבוד, אמון, שותפות והערכה.
אתגר התודעה: מהכרה במיעוט להבנת כוחנו
האתגר הגדול שניצב כעת לפתחו של המחנה היהודי והאמוני הוא להבין שאנחנו כבר לא מיעוט נחות, ושהרוח, הכוח ובעיקר הדמוגרפיה כבר מזמן לצידנו.
חציית הקווים: ממגננה להובלה ואחריות לאומית
האתגר השני שעלינו לצלוח הוא לחצות את הקווים: מתודעה של מגננה ושימור – לתודעה של הובלה ואחריות. זמן רב מדי השארנו את זירת מדיניות החוץ, ניהול המדינה והעיצוב הממלכתי בידיים אחרות. כשיצאנו מכותלי בית המדרש אל שדות הפעולה הללו, לעיתים התרסקנו על קרקע המציאות מחוסר כלים מערכתיים. אך כעת, הסינתזה המשותפת מספקת לנו את הכלים הללו בדיוק. איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו להיות בינוניים או להסתפק בפינות הנוחות של הקהילות שלנו. "אם קטון אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה". זוהי קריאה חד-משמעית למנהיגות.
אנו לוקחים אחריות לא רק על החלק שלנו, אלא על עתידה, חוסנה ורוחה של האומה כולה
החזון: ברית יהודית שמובילה לקומה הבאה
לשם פנינו: אל עבר חזון של מדינה יהודית שאינה מתביישת בזהותה, אלא שואבת ממנה כוח כדי לעצב מציאות ריבונית, חירותית ובוטחת.
חזון של מדינה יהודית מתקדמת, טכנולוגית, פורצת דרך קדימה מצד אחד, ומצד שני בנויה על אדנים עמוקים ושורשים עבותים של מסורת וייעוד.
במדינה היהודית, החילוני-לאומי יודע שלא יכריחו לעולם את אשתו לשים שביס. לבנו של החרדי לא ינסו לעשות כור היתוך כפרני-פרוגרסיבי, והוא יוכל לקיים גם את מצוות הצבא שהוא כל כך משתוקק אליה, בלי יוהל"ם, חיל חינוך, רוח אסא כשר או בג"ץ. הדתי-לאומי יזכה להוביל סדר יום מדיני-ביטחוני סוף סוף, אחרי חמישים שנה שהוא צודק ומיעוט פרוגרסיבי מחליט במקומו. והמסורתי יוכל לבחור לשלוח את בנו לבית ספר שבו הוא יכיר גם את קריאת שמע וגם את אברהם אבינו, שמחנכים על אהבת ישראל, תורה וכיבוד הורים, ולמצוינות לימודית ללא קרטלים הסתדרותיים.
הברית היהודית הזו היא המנוע שידחוף את מדינת ישראל אל השלב הבא שלה. מתוך ביקורת עצמית נוקבת אך בונה, מתוך אמונה עמוקה בייעודנו, ומתוך חיבור אמיתי של כל מרכיבי המחנה – אנו סוללים היום את הדרך. אנו לוקחים אחריות לא רק על החלק שלנו, אלא על עתידה, חוסנה ורוחה של האומה כולה.
בע"ה.
