1️⃣ איך לא חזו את המתקפה?
במשך שלושה עשורים עמל ארגון "צהר" על הקמתו ושימורו של גשר חברתי.
הארגון, שהפך לסמל של הציונות הדתית הליברלית, חרת על דגלו את משימת התיווך בין עולם התורה לעולם החול, בין התיאוריה למעשה. האסטרטגיה הייתה נהירה ומלוטשת: "סגנון יפה", שיח מכיל, והידברות עם כל קצוות הקשת – מאנשי אקדמיה ועד מובילי מחאות הרחוב.
קצת פחות עם ביביסטים, חרדים וחרדלי״ם. הליברליים ראו בעיקר בשמאל את מייצגי ׳החברה הישראלית׳. ב"צהר" חיו תחת הפרדיגמה שאם רק נמרק את הסגנון ונסביר פנים, אם רק נציג יהדות "נגישה" ונעימה, השלום המיוחל יבוא וההתנגדות תתמוסס.
אולם, ברגע אחד מכונן של המציאות הישראלית, הקונספציה קרסה. עומק האיבה, הקריאות הגורפות לחרם והמתקפה הבלתי מרוסנת שנחשפו לאחרונה, הותירו את אנשי הארגון המומים ומיוסרים.
השאלה העומדת לפתחנו אינה "כיצד זה קרה?", אלא כיצד אלה המתיימרים לקרוא את המפה החברתית לא חזו את התמורות הטקטוניות שהתרחשו תחת אפם.
לכבד אדם פירושו להאמין להצהרות הכוונות שלו
2️⃣ התמורות של השמאל הישראלי
הכשל היסודי הראשון נעוץ בסירוב להכיר בכך שהשמאל הישראלי של ימינו אינו השמאל של פעם.
אל תבלבלו בין החבר מהמילואים והשכן בבניין מהשמאל. מדובר על זרמי העומק התודעתיים.
לפני חמישה עשורים, המחנה שאותו הובילו דמויות כבן-גוריון וגולדה מאיר, על אף מחלוקותיו עם עולם הדת, היה נטוע עמוק בתוך האתוס הציוני-לאומי.
זה היה שמאל שדיבר על זכותנו על הארץ, שהקים יישובים ושנשען על מחויבות טוטאלית למדינת הלאום.
היום, המיינסטרים של השמאל השתנה מהותית.
חלקים נרחבים ממנו עברו תהליך של "דה-ציוניזציה", והם אוחזים בתפיסת עולם פוסט-לאומית ואנטי-דתית רדיקלית, ובעיקר בעל תפיסה פרוגרסיבית של טשטוש זהויות. השמאל הנוכחי ברובו אינו מסוגל לקיים שיח לא רק עם הזרם השמרני, אלא עם כל מי שמייצג את המחנה האמוני או הלאומי – כולל הליכוד והציונות החילונית.
חוסר היכולת לשבת באותה ממשלה אינו נובע מ"חוסר נימוס" של הימין, אלא משבר אידיאולוגי עמוק.
בזמן ש"צהר" חיפשו את השמאל הציוני הישן, המציאות כבר מזמן המשיכה הלאה אל עבר מחוזות אחרים.
השיטה נכשלה. חשבון הנפש אינו שייך לשמאל, הוא יודע בדיוק מהו יעדו
3️⃣ הפטרונות הפרשנית והתעלמות מהצהרות הכוונות
כאן נחשפת נאיביות דתית מסוכנת, הגובלת בפטרונות אינטלקטואלית. לעיתים קרובות, דתיים ליברלים נוטים להרגיש שהם "מבינים" את אנשי השמאל טוב יותר ממה שהם מבינים את עצמם.
כשיאיר גולן מצהיר בגלוי על רצונו "לחנך מחדש" את הדתיים או לסגור כלי תקשורת ימניים, אנשי "צהר" מסרבים להאמין לו.
הם בטוחים שמדובר ב"צרכים אלקטורליים" או ב"פרובוקציה לצורך מחאה", ובמעמקי לבם הם משוכנעים שהוא בעצם חפץ בדמוקרטיה וחירות.
זוהי טעות אנושה.
לכבד אדם פירושו להאמין להצהרות הכוונות שלו.
כשאדם מכריז על מלחמה אידיאולוגית, יש להתייחס אליו ברצינות הראויה ולהיערך למאבק. הוא אדם רציני, לא ילד קטן (לפעמים הוא לא ׳תינוק שנשבה׳ אלא ׳בוגר ששובה׳).
הדתיים הליברלים מחפשים "כוונות טובות" במקום שבו נאמרות הצהרות מלחמה גלויות. הם מתייחסים למתקפה על הארגון כאל "תקלה בסגנון" או אירוע נקודתי, בעוד שמדובר בחלק מנרטיב סדור הרואה ביהדות כגורם שיש למגר מהמרחב הציבורי.
אגב, את ׳הכוונות הטובות׳ הללו הם לעולם לא ייחסו לחרדים למשל.
4️⃣ פסיכוזת ההמונים: פחד מהדיסטופיה המדומה
האלמנט השלישי שחמק מעיניהם של "אנשי הגשר" הוא כוחה של פסיכוזת ההמונים.
אידיאולוגיה אינה משהו שמתחלף בשיחת סלון נינוחה; היא תוצר של שנים בתוך חממות אקדמיות ותקשורתיות, קבוצות השתייכות והתייחסות.
השמאל הישראלי (והעולמי) מצוי כיום בתהליך של דמוניזציה עצמית של היריב.
הם שכנעו את עצמם שהם ניצבים בפני תיאוקרטיה חשוכה, שבה כוהני דת ימלכו ושבנותיהם יישלחו לכלא על אי-לבישת שביס.
הפחד המדומיין מ"קץ הדמוקרטיה" ומהשתלטות רמאית על הקלפיות יצר מציאות נפשית שבה אין מקום לדיאלוג.
במצב של פסיכוזה קולקטיבית, גם הסגנון המעודן ביותר לא יועיל. מבחינת השמאל הקיצוני, אין הבדל בין "צהר" לבין הזרם השמרני ביותר – כולם חברים באותו "צבא של חושך" המאיים על חירותם.
5️⃣ תסמונת העבדות והצורך באישור חיצוני
אולם הכשל הכואב ביותר טמון במבנה הנפשי של חלקים במגזר הדתי: הצורך הנואש באישור מהשמאל.
קיימת בקרבנו תודעת עבדות נוראית, הגורסת שהשמאל הוא הסמן המוסרי והאינטלקטואלי הנצחי.
לפי גישה זו, השמאל תמיד צודק, והדתיים והימין תמיד טועים.
בכל פעם שהשמאל תוקף, התגובה האוטומטית של הדתיים הללו היא "חשבון נפש" – אך לא על התדרדרות השמאל, אלא על השאלה "כיצד גרמנו להם לשנוא אותנו?"
זהו ביטול עצמי מנטלי המשקף תפיסה שבה הדתי הוא נתין הממתין ללגיטימציה מהאדון הנאור.
הגיע הזמן להשתחרר מהכבלים הללו.
החובה המוסרית והלאומית שלנו אינה לקבל אישור מהשמאל, אלא לעמוד על זכותנו ועל האמת שלנו בלי לגמגם.
6️⃣ משל הבריון והלקח המר
התנהלות "צהר" מזכירה מורה רחמנית המנסה לפייס את הבריון של הכיתה על חשבון התלמידים הסובלים ממנו.
היא מטיפה לסבלנות והכלה, בטוחה שבכך היא קונה את לבו של הבריון. אך המציאות מלמדת שבריון שאינו פוגש גבולות, יפגע בסוף גם במורה עצמה.
במשך שנים הטיפו הדתיים הליברלים לימין השמרני על "חוסר נימוס", והנה, הבריון התהפך עליהם. פתאום, כל "הסגנון היפה" לא עומד מול הקריאות להחרים את החופות והכשרות שלהם.
השיטה נכשלה. חשבון הנפש אינו שייך לשמאל, הוא יודע בדיוק מהו יעדו.
חשבון הנפש חייב להיעשות בתוך הבית.
עלינו להבין שהסגנון אינו חזות הכול; המהות היא הסיפור.
עלינו לדבר על מדינה יהודית בגאון, לשים גבולות ברורים לאידיאולוגיה הרסנית, ולהפסיק להאשים את המחנה האמוני בכל סערה.
יש צורך לקרב ולהסביר בנועם. אך לעיתים, הגשר הוא רק אשליה, והצורך האמיתי הוא בעמידה איתנה על המשמר.
