א.
המאבק נגד מינויו של האלוף רומן גופמן לראש המוסד איננו רק ויכוח נקודתי על אדם כזה או אחר, כישוריו או טוהר מידותיו.
הוא משקף מאבק עמוק הרבה יותר — מאבק על דמותה של מדינת ישראל ועל זהותו של הדור הבא המבקש להנהיג אותה.
כפי שהיה נגד ראש השב״כ, דוד זיני, כך כעת נגד ראש המוסד המיועד רומן גופמן.
ב.
יש רגעים בהיסטוריה שבהם מתחלפת קומה לאומית.
לא עוד אותם קודים ישנים של אליטה מצומצמת, שאיבדה כל קשר לחללית האם הלאומית, הציונית והיהודית, אלא הופעתה של הנהגה חדשה: בטוחה בעצמה ומלאת ענווה, מחוברת לזהות היהודית שלה, מבינה את משמעות הריבון, שהוא ממשלת ישראל ולא ׳שומרי סף׳ מטעם עצמם, ומסרבת להתנצל על עצם קיומנו כאן.
נדמה כי דמותו של רומן גופמן מבטאת בדיוק את המעבר הזה — ולכן ההתנגדות אליו כה עזה.
הם שליחים של עם ישראל, לא של אליטה כזו או אחרת
ג.
הוויכוח איננו באמת על כישורים מקצועיים בלבד. הוא נוגע לפחד עמוק של קבוצה ותיקה מאובדן ההגמוניה שלה.
חמלה גדולה ואמיתית ראוי לחוש כלפיה, ובד בבד נחישות לנוע הלאה, באחריות, אל עבר הקומה הבאה.
במשך שנים התרגלו גורמים מסוימים לקבוע עבור הציבור הישראלי מה מותר לחשוב, כיצד נכון לדבר, ואיזו זהות לאומית נחשבת 'ראויה'.
כעת ניצבת מולם קומה חדשה: אנשים שהם יהודים גאים, ציונים זקופי קומה ובעלי תודעת ריבון בריאה, שאינם מבקשים אישור להיות מה שהם.
הם שליחים של עם ישראל, לא של אליטה כזו או אחרת.
ד.
רומן גופמן מסמל עבור רבים את אותה ישראליות חדשה — לא מתנצלת, לא מבוהלת, כזו שמבינה כי ריבונות איננה סיסמה אלא אחריות.
הוא מבטא גבורה, אומץ לב אזרחי לעמוד מול כל העולם ולומר את עמדתו בגאון; הוא חדור תחושת שליחות, הבנה עמוקה של מאבקי התקופה וזהות יהודית שאינה מתכופפת מול אופנות חולפות או לחצים חיצוניים.
דווקא משום כך יש מי שמבקשים לעכב את הופעתה של הקומה הזו.
לא מתוך עודף מוסריות — אלא מתוך חולשה.
אפשר לעכב, להרעיש, לנסות לייצר מחסומים — אבל אי אפשר לעצור תהליך לאומי עמוק המבקש להתגלות
ה.
זוהי לעיתים תגובתה האחרונה של אליטה המרגישה שהמציאות משתנה מתחת לרגליה, וששארית כוחה הולכת ואוזלת.
במקום להבין שהחברה הישראלית כבר נמצאת בתהליך של שינוי עמוק, היא מנסה למשוך לאחור, לעכב ולבלום.
הדבר מזכיר ילד קטן המסרב ללכת לישון.
הוא נאחז ברגע הקיים, מתקשה לקבל שהזמן מתקדם ושאי אפשר לעצור את הבוקר מלהגיע.
כך גם כאן: אפשר לעכב, להרעיש, לנסות לייצר מחסומים — אבל אי אפשר לעצור תהליך לאומי עמוק המבקש להתגלות.
הקומה הבאה של עם ישראל כבר כאן. היא צומחת מתוך חבלי לידה כואבים, מתוך מאבק, מתוך הבנה מחודשת של מי אנחנו ומה תפקידנו בארץ הזו.
אפשר להתווכח על מינויים, על סגנון ועל דרך — אך קשה להתעלם מן התנועה ההיסטורית הרחבה יותר: עם ישראל שב אל עצמו.
השאלה איננה האם הקומה הזו תופיע. היא תופיע בכל מקרה. השאלה היחידה היא כמה עיכובים, התנגדויות וחבלי לידה עוד יהיו בדרך.
ואולי על כך, במידה רבה, תהיינה גם הבחירות הקרובות.
