א.
דודתו של טום סויר, פולי, הטילה עליו משימה מעיקה: צביעת גדר הבית.
מצויד במברשת ובדלי צבע יצא טום למשימתו, בוש ונכלם מתגובותיהם הצפויות של חבריו על מצבו העגום בשעה שהם הולכים לחפש הרפתקאות חדשות בפנים צוהלות.
כשהגיע חברו, עשה טום את עצמו כאילו לא הבחין בו.
במציאות הזאת אין לשמאל שום סיכוי לחזור לשלטון, אלא אם כן יחלק אחרת את העוגה החברתית והפוליטית ויספר סיפור שונה, ציני ומתוחכם
הוא הביט בגדר והמשיך בסיוד. לאחר מכן עצר, בחן את משיחת המברשת האחרונה בעין של אומן והביט בתוצאה. כשחברו הקניט אותו על עבודתו, אמר לו טום שזו בכלל לא עבודה, זה מעשה אומנות, ושהוא שמח מאוד על האמון שדודתו נתנה בו.
כך החל החבר לשנות את נקודת מבטו על המשימה. היא הפכה ממטלה מעיקה למעשה אומנות נחשק המעיד על מְבַצְעו, והוא ביקש מטום שיאפשר לו להשתתף במשימה היוקרתית.
לאחר שטום ייקר את מלאכת הצביעה, הפכה הצביעה לנחשקת עוד יותר.
לאחר זמן מה 'ניאות' טום לאפשר לחברו להשתתף בצביעה, וכך מצא את עצמו לאחר זמן מועט מביט בחבריו צובעים בעצמם את הגדר, בעוד הוא יושב בצל ונהנה מעבודתם של התמימים השימושיים.
ב.
״אם אנחנו לא מפרקים אותם באמת, אז הדמוגרפיה באמת כבר מדביקה פה את האירוע; החדשות הטובות הן שיש לנו את הכלים״, כך אמרה שקמה ברסלר.
החלוקה הפוליטית במדינת ישראל מציגה תמונה ברורה מאוד – רוב מוחלט למחנה הלאומי.
במציאות הזאת אין לשמאל שום סיכוי לחזור לשלטון, אלא אם כן יחלק אחרת את העוגה החברתית והפוליטית ויספר סיפור שונה, ציני ומתוחכם.
עיינו במסריהם של בנט, יועז הנדל, הרבעון הרביעי, ארגוני מילואימניקים למיניהם שניכסו לעצמם בשחץ את כל משרתי המילואים, ותוכלו להתרשם משפע הסיסמאות המעידות על כך: "ברית המשרתים", "אנחנו נחזיר את השפיות", "אין ביביסטים ואין קפלניסטים" ועוד.
מחנה המרכז-שמאל — אם נקבל לרגע את ההגדרה השקרית של 'מרכז' — מגובּה כמובן במפלגות הערביות, צריך בסך הכול להעביר אליו כשלושה מנדטים כדי ליצור גוש חוסם לְרוב עם ישראל.
אחרי שיושג הגוש החוסם והמחנה הלאומי ונתניהו יורדו מקדמת הבמה, יהיה אפשר לזרוק לימין כמה פירורים ולהרכיב ממשלה משותפת, אבל השלד העיקרי יהיה בנוי על מפלגות שמאל, שיבשרו לעם ישראל סוף סוף 'ריפוי ואיחוי' מרנינים. כבר היינו בסרט הזה. זו פשוט אותה הגברת בשינוי אדרת.
ג.
מטרת העל של השמאל כלל אינה לשכנע בצדקת דרכו.
כבר מזמן לא מתקיימים במרחב הציבורי שום דיון רציני ונקי על ערכים והסכמה על כללי משחק, כך שהמנצח בקלפי יוכל לקדם את ערכיו.
בנוגע לחלוקת הארץ, לרפורמות משפטיות הכרחיות, לתיקון מעמד הפקידות במדינת ישראל, לפרוגרס המתפשט ועוד – אין שום דיון, רק מאבק כוחני של מיעוט חסר עכבות מהשמאל, המתמרן מיעוט אחר מהימין הצמא להכרה חברתית.
אבל בסוף – ראשי המתמרנים האלה ישבו בצל, כמו טום סויר המשועשע, ויצחקו בפניהם של כל התמימים שלא הבינו לאן לוקחים אותם
ד.
טום סויר גרסת תשפ"ו
אם נחזור לטום סויר, נוכל ללמוד על השיטה המתוחכמת שהשמאל פועל בה. הרעיון פשוט: לגרום לציבור מסוים לחוש שהוא יכול להגשים את חלומו. הוא יכול לקחת את חיי השגרה חסרי הברק ולהפוך אותם למלאי תשוקה ולמסנוורים בהילת אורות צבעוניים של אחדות נפלאה, של שיח כן וחיבוק חם ואוהב מצד שאריות האליטה.
כך יוכלו הצמאים להכרה ולליטוף להתקבל למועדון ה'מקובלים' היוקרתי, ולא יכנו אותם עוד 'אוכלי מוות', 'משיחיים הזויים' וכיוצא באלה. לכאורה, כמובן.
לכן הם מצטרפים ליוזמות ולארגונים המקדמים אחדות לכאורה, כמו הרבעון הרביעי, וגם מגיעים באובססיביות לכיכר החטופים או שותים בצמא את דבריו של בנט.
ה.
איש מהארגונים הללו לא יצהיר כמובן באומץ, בגבורה ובעמידה איתנה שהוא יטפל במערכת המשפט, יתבע אחריות מבכירי צה"ל על חלקם בטבח שמחת תורה, ידרוש צדק כלפי לוחמי צה"ל והמשפחות השכולות עקב התנהלות הפצ"רית או יסגור את גלי צה"ל.
הם ידברו רק על 'הסכמות רחבות' ובשלל סיסמאות הערבות מאוד לאוזני מי שצמאים לאחדות באמת, ולכן עיוורים למניפולציה שעושים עליהם.
אבל בסוף – ראשי המתמרנים האלה ישבו בצל, כמו טום סויר המשועשע, ויצחקו בפניהם של כל התמימים שלא הבינו לאן לוקחים אותם.
ו.
הבעיה הגדולה יותר היא, שנפגעי המערכות הדורסניות המחייבות טיפול דחוף, כמו משפחות שכולות רבות, לוחמי צה״ל נרדפים, משפחות שיקיריהן נרצחו בנובה ועוד רבים רבים – לא יצחקו כלל.
הם ישבו בצד מכונסים בכאבם, ויראו כיצד, בשל מחשבות נאיביות על אחדות וריפוי, רק הועמק הבור הלאומי והפרטי במקום שייסגר.
בע״ה, בזכות גיבורים חדורי חירות תודעתית וזקופי קומה יכול נוכל גם לאתגר הזה.
