1. אתם בעד ועדת חקירה ממלכתית או נגד?
מה יותר מטריד אתכם – פרשיית הפצ״רית או 'אלימות המתנחלים'? האם הדבר שהכי חשוב עכשיו הוא חוק הגיוס או ממשלת אחדות?
כיצד אנחנו מקבלים החלטות לגבי הדברים החשובים בחיים הציבוריים? מה הקריטריונים שלנו כדי לקבוע האם אירוע מסוים הוא חמור או שאפשר 'להכיל' אותו?
מדוע לפני שנתיים הייתה על סדר היום הציבורי 'ממשלת אחדות' והוסבר שרק כשאנו מאוחדים ננצח, ואילו עכשיו סדר היום הציבורי הוא 'ממשלה ציונית בלי החרדים' ודגש על כך שאחדות אינה הערך העליון?
2. על פי ההבנה הבוגרת, אך החלקית, מה שמעצב את תפיסות העולם שלנו הם תחומי הידע שאנו צורכים.
אדם שיש לו מעט ידע מגבש דעה לגבי דבר מסוים, ואז ככל שראייתו מתרחבת הוא מגבש דעה אחרת. וכאשר הוא נשאל על שינוי דעתו, הוא אומר ״דברים שרואים מכאן לא רואים משם״, כאמירתו המפורסמת של אריאל שרון על החלטתו להתנתק מחבל עזה.
הדבר המעצב את עולם הרעיונות של כל אדם הוא לא רק הידע שהוא רוכש, אלא קטגוריות החשיבה שלו.
הדרך שבה אנחנו ניגשים למחלוקת מתחילה קודם כל בשאלות מי מגדיר את 'גבולות הגזרה' של המחלוקת ועל פי אילו קטגוריות חשיבה אנחנו מנתחים את המציאות.
לדוגמה, קטגוריות החשיבה של הרפורמה המשפטית לפי הימין עסקו בסמכויות מערכת המשפט מול אלה של הכנסת והממשלה, אך השמאל ראה בה ערעור על עקרונות הדמוקרטיה באופן שהוא תופס אותה. ומי שמאמין במשפט התורה, בכלל לא רואה במערכת המשפט האזרחית גורם מכריע.
אבל מה מעצב את קטגוריות החשיבה? מה גורם לאדם אחד לקרוא לעזיבת חבלי מולדת 'גירוש' ולאדם אחר לקרוא לזה 'התנתקות'? 'רפורמה משפטית' או 'הפיכה משטרית'?
המחשבה שאפשר ׳לחנך׳ את החרדים מחדש תוך ניתוק מקבוצת ההשתייכות שלהם מבוססת על דמיונות שווא ואף מדיפה ריח של התנשאות
3. בדורנו, מעצב התרבות החשוב הקובע מהן קטגוריות החשיבה שלנו קרוי בסוציולוגיה 'קבוצת ההשתייכות'.
מדובר בקבוצה שאדם מרגיש שהוא חבר בה ומזוהה איתה, ולא רק טכנית אלא בקשר חי, כמו משפחה או חוג חברתי. הקבוצה הזו משפיעה על התנהגותו של הפרט ודורשת ממנו התאמה לנורמות הקבוצה. הדרישה הזו נאמרת לעיתים בקול, ולעיתים היא מרומזת בהפעלת לחץ חברתי.
בשנת 2016 נשא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, נאום בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי, ושם אמר: "צריך להבין שבית המשפט העליון הוא משפחה אחת, גם אם יש דעות שונות – טובתה של המדינה היא שיהיה בית משפט קוהרנטי, שהיחסים בו יהיו כמו במשפחה, עם כל חילוקי הדעות. לא ניתן להכניס למערכת הזו מישהו שאיננו חלק מהמשפחה".
אין כוונת ברק לומר שיש למנות ממש על פי קרבה משפחתית, שהרי זהו נפוטיזם האסור בחוק. אלא כוונתו היא, שיש לקבל למערכת המשפט רק אנשים המזוהים עם קבוצת ההשתייכות של אהרון ברק. ממש כמו מדיניות 'הפנקס האדום' של דוד בן גוריון, בה רק האנשים השייכים לקבוצת ההשתייכות של מפלגתו יקבלו עמדות מפתח במדינה ויוכלו לעצב את המדיניות הציבורית.
כך השמאל תופס עד היום את המושג 'דמוקרטיה' – קבוצת ההשתייכות שלהם קובעת את המוסר וזכויות האדם.
הימין, לעומת זאת, חושב שהכוונה ב'דמוקרטיה' היא לריבונות הרוב.
4. מושג מקביל נקרא 'קבוצת התייחסות' – מדובר בקבוצה חברתית המשפיעה על ההתנהגות, הדעות והעמדות של האדם, אך הוא אינו חבר בה.
למשל, יכול להיות איש צבא שקבוצת ההתייחסות שלו הם אנשי האקדמיה והמשפט, הוא קצין לוחם בצה״ל אך הוא מאוד מושפע ממשפטנים ומאמין שהם יקבעו לו מה מוסרי ומה לא מוסרי.
בעבר כינס קצין חינוך ראשי אלעזר שטרן ועדה של פרופסורים שיקבעו את המוסר הראוי לצה״ל. אף שהם לא היו קצינים לוחמים, הם היוו את קבוצת ההתייחסות של בכירי צה״ל והם ניסחו את 'רוח צה״ל' והמוסר הצה״לי הרשמי הקיים עד היום.
בגלל חוסר ההשתייכות של המגזר האידאליסטי הזה קמים כל מיני ארגונים תחת כסות של אחדות ו'הסכמות רחבות' וממליצים לדתיים להשתייך אליהם
5. מי קבוצת ההשתייכות וההתייחסות של החרדים?
המאפיין המרכזי של המגזר החרדי, לפלגיו השונים, הוא שכולם מחשיבים את גדולי ישראל, מעבירי המסורת מדור לדור. לא מספיק שהם יהיו חכמים, אלא הם צריכים להיות גאונים גדולים, בעיקר בתלמוד. זוהי קבוצת ההשתייכות וההתייחסות של החרדים, והן קובעות לחרדים את קטגוריות החשיבה ואת הנורמות. הם יקבעו אם חוק הגיוס הוא מוסרי או לא ומה מתאים לחרדים.
לכן, הניסיון של כל מיני רבנים ליברליים לטעון שהחרדים מתונים ורק ההנהגה שלהם קיצונית הוא חשיבה מנותקת מהמציאות, שאינה מכירה את המושג 'קבוצת השתייכות'. המחשבה שאפשר ׳לחנך׳ את החרדים מחדש תוך ניתוק מקבוצת ההשתייכות שלהם מבוססת על דמיונות שווא ואף מדיפה ריח של התנשאות.
6. המגזר הדתי-לאומי מעריך תורה ומכבד תלמידי חכמים, אבל בהכללה אינו רואה בגדולי ישראל הסרוגים את קבוצת ההתייחסות שלו,
לא רואה אותם כקובעים את המוסר או את הנורמות. הציבור הסרוג אינו מקשה אחת. יש בו חלק שקבוצת ההתייחסות שלו היא האליטה החילונית, ודרך המבט שלה הוא יחליט מתי מעשה מסוים הוא קידוש השם ומתי הוא חילול השם; פקידים בעמדות מפתח והתקשורת הם הקובעים עבורו מהו עולם הציפיות מהדתיים.
הפוליטיקאים של הציונות הדתית אינם קבוצת ההשתייכות של הציבור הדתי, כי התקשורת כל הזמן מבקרת אותם, ומי רוצה להיות שייך לקבוצה מבוזה?
סיכומו של דבר, גם לציבור הדתי יש קבוצת השתייכות אך היא אינה אחידה, ולכן אפשר למצוא את הכיפות הסרוגות מפוזרות בכל קבוצות הקשת הפוליטית. בגלל חוסר ההשתייכות של המגזר האידאליסטי הזה קמים כל מיני ארגונים תחת כסות של אחדות ו'הסכמות רחבות' וממליצים לדתיים להשתייך אליהם – לקבוצת השתייכות של אנשים שלא רוצים להגדיר את עצמם והקוראים לעצמם ׳פוליטיקה חדשה׳, והם אלו שמעצבים עבורם את קטגוריית החשיבה שלפיה כולם קיצוניים ורק מי שמשתייך לקבוצה שלהם הוא מתון ובאמצע.
לסיכום, אף שנראה שהאדם מעצב את קטגוריות החשיבה שלו בבחירה חופשית ובצורה עצמאית,
לאמיתו של דבר הוא עושה זאת על פי קבוצות ההשתייכות וההתייחסות שלו. הן מעצבות עבורו את קטגוריות החשיבה ואת גבולות הגזרה של המחלוקת.
