1️⃣ מילת הקסם שסותמת פיות
בשנים האחרונות, המילה 'מורכב' הפכה למעין מילת קסם בשיח הציבורי שלנו. היא מצלצלת כמו מילה מתקדמת וחכמה, אך בפועל הפכה לסיסמה מנצחת שנועדה בעיקר לסתום פיות ולעקר כל דיון ערכי ונוקב. בכל פעם שמישהו מעז להצביע על כשל מוסרי חריף, על מחדל מנהיגותי מובהק או על רוע צרוף, מיד קופצים שוחרי 'הטוב והאחדות', ומנפנפים במנטרה הקבועה: "תפסיק להצביע על הרע, המציאות מורכבת, אל תהיה דיכוטומי". המילים הללו נאמרות לרוב בנימה פטרנליסטית, מתוך עמדה של עליונות מוסרית ורוחנית לכאורה, המציגה את המבקר כאדם פשטני וצר אופקים שאינו מסוגל לתפוס את המציאות על כל רבדיה.
אלא שבחינה עמוקה של התופעה מגלה שיש כאן היפוך תפקידים: דווקא אותם אנשים שעוטים אצטלה של 'מורכבות' ובורחים אל מחוזות האחדות המדומה, הם-הם הלוקים בחשיבה דיכוטומית ושטחית; הם אלו שלא מסוגלים להחזיק בתודעתם שתי מחשבות סותרות זו בצד זו, בעת ובעונה אחת. המחשבה שיש בו באדם צדדים חיוביים ברמה האישית, אך בה בעת הוא מקדם רוע, עוול או שקר מוחלט ברמה הציבורית, גדולה ממידתם ומיכולת תפיסתם. כדי להימנע מהדיסוננס הקוגניטיבי המאיים על שלוות נפשם, הם מעדיפים להסתכל רק על הטוב, לעצום עיניים אל מול הרע, ולהשתיק באופן אקטיבי את מי שמציף את הבעיות.
הגיעה העת להסיר את המסכה מעל פניה של המורכבות המדומה. עלינו להבהיר בשיח הציבורי: הבריחה מהפרטים היא בריחה מאחריות
2️⃣ 'פציפיזם רוחני' וילדותיות בשיח
ראוי לקרוא לתופעה המדאיגה הזו בשם 'פציפיזם רוחני'. מדובר במצב שבו לאדם קשה, ברמה הפסיכולוגית והנפשית, להתמודד עם קיומו של הרוע ועם חומרת ההשלכות שלו במרחב הציבורי. הפחד הזה מפני התמודדות ומפני שבירת הרמוניה מדומה מביא את הלוקים בו להתעלמות מוחלטת מהפרטים היבשים. כשמשוחחים עם אותם אנשים על בעיות ממשיות, מגלים במהירות בורות מדהימה: הם אינם יודעים מה באמת קורה ברשתות החברתיות, מה פוליטיקאי כזה או אחר אמר או עשה, מי נפגע ממעשיו, ואילו אג'נדות הרסניות הוא קידם בפועל.
"העיקר זה האחדות" הם יאמרו בכל פעם שיוצגו בפניהם עובדות קשות, ובכך יהפכו את השאיפה לאחדות מכלי יקר ערך לקרדום לכריית קבר עבור האמת והצדק. יש כאן סוג של פשטנות, שטחיות, ואפילו ילדותיות המסרבת להתבגר ולהכיר במציאות כפי שהיא.
3️⃣ מבחן האינסטלטור: המורכבות נמדדת בפרטים
כאן בדיוק טמון השקר הגדול של תרבות ה'זה מורכב'. מורכבות אמיתית אינה מתבטאת בטשטוש הגבולות בין טוב לרע או בנסיגה אל הכללות מופשטות. להפך, היא נבחנת ונמדדת דווקא ביכולת לרדת לפרטי הפרטים, לפרק את המציאות לניואנסים הדקים ביותר, ולהחזיק הבנה מלאה של הרוע לעומקו, ושל הטוב בעיקרו.
כדי לבדוק אם אדם מסוגל באמת להכיל מורכבות, צריך להעמיד אותו במה שניתן לכנות 'מבחן האינסטלטור': כשביוב נסתם ומאיים להציף את הבית, אי אפשר לפתור את הבעיה בדיבורים נעלים על אדריכלות יפה או על אחדות החדרים. צריך אינסטלטור שמוכן להפשיל שרוולים, להכניס את הידיים לתוך הרפש, ללמוד את מבנה הצינורות לפרטי פרטים, ולפתוח את הסתימה.
מי שאומר "אני לא רואה תקשורת, לא קורא ברשתות החברתיות ולא מתעסק בדברים רעים כדי לשמור על הנפש שלי", מספק את ההוכחה המוחלטת לכך שהוא אינו אדם מורכב, אלא אדם פשטני. זכותו המלאה של כל אדם פרטי לשמור על נפשו הרגישה והטהורה, בדיוק כמו פציפיסט שמצהיר שאינו מסוגל לשרת בצבא ולחזות במראות מלחמה. אך אדם כזה אינו יכול להוביל ולפסוק בסוגיות ציבוריות. הנהגה ושיפוט ציבורי דורשים יכולת הכרה ברוע – לא באופן כללי וערטילאי, אלא בביטוי שלו לפרטי פרטים.
4️⃣ כשהמורכבות הופכת לריקבון
כשאנחנו נמנעים מהבנת ההשלכות ומסרבים לגעת בפרטים, המילה 'מורכב' הופכת מהר מאוד ל'מורקב'. הריקבון החברתי והמוסרי מתחיל בדיוק במקום שבו ה'מורכבות' הופכת לתירוץ לאי-עשייה, לאי-הכרעה ולעצימת עיניים. כשמשאירים את הידיים מחוץ לביוב הציבורי בשם הטהרנות והעין הטובה, הביוב בסופו של דבר עולה ומציף בסחי את הכל. התוצאה אינה אחדות, אלא סירחון מוסרי שמחריב כל חלקה טובה.
דוגמה כואבת ומובהקת לכך ראינו ביחסם של עיתונאים ואנשי רוח מסוימים לראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט. גם לאחר שנחשפו מעשיו הרעים, האג'נדות שאימץ, ההתבטאויות הקשות שלו והפרת ההבטחות הסיטונאית – דברים שנאמרו לא בחדרי חדרים, אלא בקול רם ובפומבי – הם המשיכו לתמוך בו.
הכל נעשה בשם 'העין הטובה', 'הכוונות הטובות' והרצון המקודש באחדות. אך המילים המכובדות הללו הסתירו חוסר בקיאות מביש בפרטים, או גרוע מזה – רצון מכוון שלא לדעת ולא להתמודד עם הדיסוננס. אותם אנשי רוח העדיפו להצטלם, לחייך ולספר לעצמם שהם מקדמים את הטוב והמורכבות, בעוד שבפועל הם נתנו הכשר לתפיסה פשטנית ושטחית, ושימשו כלי שרת בידי אלה המלבים מציאות של שקר.
5️⃣ להחזיר את המשפט והצדק
האנשים שבשם ה'מורכבות' סותמים את פיהם של המבקרים, עושים מעשה מעוות: הם הופכים את האדם שמציף את הרוע לאדם 'רע' או 'פשטני', בעוד שהם מנכסים לעצמם 'עין חיצונית' השופטת כביכול את המציאות ממעוף הציפור. אך שופט אמיתי – כפי שמצווה אותנו התורה: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק", חייב לרדת לפרטי הדין, לחקור ולדרוש היטב. חכמה ומשפט צדק אינם יכולים לצמוח מתוך בורות ועצימת עיניים מכוונת בשם ״העין הטובה״. מדוע כשקונים רכב לוקחים אותו למוסך לבדוק שהכל תקין ולא מסתפקים רק בעין טובה על המציאות? ניהול מדינה היא דבר סבוך מרכב או כל רכוש אישי שלנו, כלפיו אנחנו מתייחסים בקנאות ובבדיקת הפרטים לעומק.
הגיעה העת להסיר את המסכה מעל פניה של המורכבות המדומה. עלינו להבהיר בשיח הציבורי: הבריחה מהפרטים היא בריחה מאחריות. מי שטהור מדי, מי שרגיש מכדי להביט ברוע עין בעין וללמוד את עובדות המציאות – מוטב שישמור על נפשו הרגישה בביתו, ולא יתיימר לפסוק ולהוביל את הספינה הציבורית. המורכבות האמיתית שייכת לאלו שמכירים ושואפים לטוב, אך אינם מפחדים להישיר מבט אל הרוע, ללמוד אותו לפרטיו, ולברא אותו מתוכנו.
הפתרון אינו חייב להיות דיכוטומי — אהבה והערצה, או לחילופין בוז וחרם; לאנשים שבקיאים בפרטים יש ספקטרום רחב של מתודות, כמו הצבת גבולות שלא מתוך שנאה. נשנס מותניים, נתגבר על הרתיעה, ונעמיק את הבנתנו לגבי המורכבות של החיים הציבוריים.
