אנחנו ב'סוללים דרך' אוהבים להעמיק. אנחנו רגילים לפרוס משנות היסטוריות, לצלול לשורשי הפילוסופיה ולנתח תהליכים ארוכי טווח. אבל בואו נודה על האמת: החיים עצמם לא תמיד מתנהלים בבית המדרש או באולפני הטלוויזיה. הם קורים בחדר המדרגות (ובמקלטים המשותפים…), בסעודה משפחתית, או בפינת הקפה בעבודה. ושם, מול הסיסמאות הפופוליסטיות של הפרוגרס – הגלוי והסמוי – מאמר מנומק של אלפיים מילה הוא פשוט לא התחמושת הנכונה.

הפרוגרס, על שלל גווניו, הפך את הקלישאות הזולות לאמנות. אלו סיסמאות שנועדו לפרוט על רגש של נאורות מזויפת, בליווי ניחוח מוסרני. אם תתחילו להסביר ולהתגונן – הפסדתם. שם, בחדר המדרגות, אנחנו צריכים לפתח 'נשק' מסוג אחר. אנחנו צריכים שח"מ – 'שיחת חדר מדרגות'.

הכלל הראשון בשח"מ הוא: אל תשחקו במגרש שלהם

טענת 'הסימטריה המוסרית'

השכן אומר: "המלחמה הזאת משחיתה אותנו. מעגל הדמים הזה רק פוגע בשני הצדדים וחייבים לעצור אותו."

שורש הטענה: ניסיון לייצר משוואה שקרית בין מי שמגן על חייו ועל משפחתו לבין מי שמקדש רצח ומוות.

מכת המחץ: "מעגל דמים יש בין כנופיות רחוב שרבות על כבוד. כאן יש אומה שנלחמת על חייה מול מפלצות – ממתי הגנה עצמית נחשבת 'השחתה'?"

טענת 'הסמכות הנאורה'

הקולגה אומר: "אתם צריכים להבין שאתם מְסכנים את הדמוקרטיה ורומסים את שלטון החוק בשם המשיחיות שלכם."

שורש הטענה: בלבול מכוון בין 'ריבונות העם' לבין 'ריבונות האליטה הפקידותית והמשפטית', והנחה שהערכים שלהם עליונים משל רוב העם.

מכת המחץ: "דמוקרטיה היא ריבונות העם. מתי בדיוק בחר העם את האנשים בקבוצה הסגורה שאתה קורא לה 'שלטון החוק'?"

טענת 'האופק המדיני'

המכר מפטיר: "בסוף אי אפשר רק כוח, חייבים לתת להם תקווה ואופק מדיני, אחרת הטרור יחזור."

שורש הטענה: התעלמות מוחלטת ממאה שנות היסטוריה שותתת דם, והשלכה של חשיבה מערבית מדושנת על אויב אידיאולוגי קיצוני.

מכת המחץ: "עקרנו את גוש קטיף ונתַנו להם חבל ארץ שלם בשביל 'אופק ותקווה'. קיבלנו את השבעה באוקטובר. כמה עוד טבח של יהודים צריך לקרות כדי שתבין שהאופק שלהם הוא לא האופק שלך?"

טענת המגדריוּת

"הבן שלי מרגיש שהוא בת. מי אתה שתגיד לו אחרת ותכפה עליו את התפיסות שלך?"

שורש הטענה: התכחשות לקיומן של הזהויות האנושיות, כגון זהות מינית, והפיכתה להגדרה ללא הגדרה. מחיקת הזהות המינית, והפיכת 'רגש' מדומיין לחזות הכל. זוהי פוסט-מודרניות על סטרואידים, הדורשת מהחברה כולה לטשטש את מושגי היסוד שלה (גבר ואישה) רק כדי ליישר קו עם הגדרה חדשה נטולת הגדרה, תוך סחיטה רגשית של הסביבה.

מכת המחץ: "אתה אבא. יש לך אחריות לחנוך את ילדיך בעולם. בנך הולך לעשות שינוי נסיוני, חיצוני, ובלתי הפיך, בדיוק בתקופה הכי רגישה מבחינה חברתית בחייו. תעזור לו להבין, מה זה אומר 'להרגיש כמו בת'?"

טענת השוויון

הטענה: "הבת שלי רוצה להיות לוחמת בסיירת מטכ"ל. איך אתה יכול לחסום אותה מלפרוץ את תקרת הזכוכית, רק בגלל יצר של גברים שלא מצליחים לשלוט בעצמם?"

שורש הטיעון: בלבול מסוכן בין ייעודו האמיתי של צבא – קטלניות והכרעת אויב, לבין הפיכת הצבא לסדנה למימוש חלומות והגשמה עצמית. מסגור הטענה מניח שמטרת הצבא היא קידום פרוגרסיבי של המושג המדומיין והמרקסיסטי 'צדק חברתי', ושכל המערכות צריכות להיות כפופות לשוויון, גם על חשבון הכרעת האויב. כל זה תוך התעלמות מההיסטוריה של טבע האדם והמתח החברתי הקיים בכל מסגרת אינטנסיבית המערבבת בין המינים.

מכת המחץ: "צבא לא נועד לנפץ תקרות זכוכית, הוא נועד לנפץ את האויב. למה את מוכנה לסכן את הרף המבצעי ואת חיי הלוחמים בשטח רק בשביל למכור אשליה של תיקון חברתי מהונדס?"

ההסבר בשורש הטיעון החמישי מעביר את הדיון מנושא 'יצר הגברים' לנושא 'מטרת הצבא' – פה מִסגור מחודש של המינוחים שזה שמולך השתמש בהם, ואז שאלה מדויקת. חייבים לסיים בשאלה, כי זה מכריח את מי שמולך לחשוב רגע ולפרק לעצמו את עיוות החשיבה התפיסתי שהוא כלוא בו.

המטרה בשח"מ היא לא בהכרח להחזיר בתשובה פוליטית את השכן באותה דקה (לרוב האגו שלו לא יאפשר לו להודות בטעות). המטרה היא להציב גבול ברור, לפוצץ את בלון הביטחון העצמי המזויף של הסיסמה, ובעיקר – להזכיר לעצמנו, ולכל מי שעומד בצד ומקשיב, שהאמת שלנו יצוקה בסלע הקיום והבריאה והיא לעולם אינה צריכה להתנצל.

בע"ה.