א. למי הם מתכוונים כשהם אומרים 'החברה הישראלית'?
בשיח הציבורי משתמשים, כידוע, במניפולציות רבות. הן חומקות רק מעט מתחת למחשבה המודעת, ומכאן כוחן. כשמעיינים בהן, שמים לב שאלו מניפולציות שלא מחזיקות דבר אמיתי מאחוריהן; אבל כאמירות מופשטות הנשלחות לחלל האוויר הן עושות רושם.
לְמה חווה אלברשטיין מתכוונת כשהיא טוענת שנתניהו 'מוטט את החברה הישראלית'? האם יש בכוחו של אדם אחד למוטט חברה שלמה? ובכלל, מי היא אותה 'חברה ישראלית'?
אלברשטיין טוענת שיש המקללים משפחות חטופים; אך על הקללות וההכפשות שסופגים צביקה מור ואנשי 'פורום תקווה' בתקשורת, בפריים טיים, לא זכור לי ששמענו אותה קובלת. אם כך, לשאלה מי היא החברה הישראלית מצטרפת שאלה נוספת: מי הן משפחות החטופים, לדידה?
ב. אין עוד מלבדם
נראה שהתשובות פשוטות: לדידה של אלברשטיין וחבריה, 'החברה הישראלית' היא רק צד מאוד מסוים במפה הפוליטית. הצד ה'נאור'. היא בכלל לא רואה ברדיוס שלה חלקים אחרים בעם. נתניהו אכן הוביל לניצחון פוליטי של מה שמכונה 'הרוב היהודי' על חבריה הפרוגרסיבים של אלברשטיין, אבל אין זה אומר שהוא מוטט את ישראל. אכן, נתניהו הוציא מהרבה אנשים 'כל כך הרבה זדון, רוע, כעס ותסכול', אולם האנשים האלה שייכים לקבוצת מי שכבר כשלושים שנה אינם מוכנים להכיר בכך שעם ישראל בוחר בדרך אחרת מהדרך שלהם. דרך יהודית יותר, דרך לאומית יותר.
אפשר להיות אדם ישר והגון, לחלוק פוליטית על הרוב היהודי, אבל גם לכבד אותו, לאפשר את חוקי המשחק הדמוקרטי ולהכיר בהפסד הפוליטי. באופן בדוק – זה לא יוביל ל'זדון ורוע'. האם המיעוט הפרוגרסיבי יכול להכיר בכך שיש אנשים בעם שלהם החושבים אחרת מהם – וזה לגיטימי?
ג. ממתי פוליטיקה נועדה להכריע את האחר?
כחלק משיח 'מיטוט החברה הישראלית' התפתח שיח מניפולטיבי נוסף: 'לא להכרעת הצד השני, אלא להסכמות'. בואו נפרק את המושג הזה.
אם אני אממן – בכסף זר – מודעה גדולה בעיתון הקוראת למר ישראל ישראלי 'בבקשה אל תרביץ לאף אחד', לכאורה לא עשיתי שום דבר רע. לא סיפרתי על מר ישראלי שהוא אדם שמרביץ, רק ביקשתי ממנו יפה שלא יעשה זאת. אולם כל מי שמבין בתקשורת יודע שבדרך הזאת מיתגתי בציבור את מר ישראלי כאדם אלים, אף שיכול להיות שאין בין זה לבין אופיו של האיש דבר וחצי דבר.
כשקוראים לנו 'לא להיכנס להכרעות', בעצם מממנים עלינו מודעה בעיתון הקוראת 'תתאפקו, אל תממשו את הניצחון הפוליטי שלכם כדי לדפוק אותנו עכשיו'.
בלי שנשים לב מיתגו לנו את הניצחון הפוליטי כ'משחק סכום אפס' שבו כל צד מנסה לדפוק את הצד השני, ואז מבקשים מאיתנו לוותר באצילות. מהותה של הפוליטיקה היא היכולת לקבל החלטות מתוך ריבוי דעות. המטרה שלנו, כשאנחנו מנצחים פוליטית, היא לקדם תפיסת עולם שאנחנו חושבים שהיא קיומית לעם ישראל.
כשאנחנו מנצחים או משגשגים – זה לא על חשבון האחר. מי שחושב כך אוחז בתפיסות מרקסיסטיות הרואות את העולם כ'משחק סכום אפס', שבו הניצחון של האחד הוא לעולם על חשבון האחר. אבל העולם לא עובד ככה. ברוב יחסי הגומלין בעולם שאינם בין אויבים, העולם עובד כ'משחק סכום חיובי': Win-Win.
ד. אמנה חברתית או ברית?
אחד ההבדלים הגדולים בין שתי תפיסות עולם אלו נובע משורשים תודעתיים עמוקים הרבה יותר. לא במקרה הפרוגרס משתמש יותר במושג 'החברה הישראלית' ופחות במושג 'עם ישראל'. חבר אפילו סיפר לי שבסדרת חינוך בטירונות שלו, כאשר הוא השתמש במושג 'עם ישראל' תיקנה אותו מדריכת החינוך שוב ושוב, ש'לא אומרים יותר עם ישראל אלא החברה הישראלית'.
חברה הוא מושג סוציולוגי. סוציולוגיה היא דיסציפלינה משמעותית לניתוח של חברות, אולם כאשר היא מנותקת מכל הקשר של שורשים, של זהות, של תכלית וייעוד, היא הופכת להיות כר פורה לתפיסות ציניות במבט על הכלל. כאשר לחברה אין כבר משמעות לקיומה, כמו שקרה עם הציונות שהתנתקה מהיהדות – ובכך איבדה את מקורה, שכחה את דרכה וויתרה על ייעודה – אזי כל מה שנשאר הוא לחטוף מהשני מה שאפשר.
תפיסת 'האמנה החברתית' שעליה מושתתת התפיסה המדינית של בג"ץ ודומיו, המסתכלת על הקולקטיב כצבר של אינדיווידואלים נטולי הקשר שחברו יחדיו לכדי חברה סוציולוגית תועלתנית, היא תפיסה זרה עד מאוד לעם ישראל. תפיסתנו היא תפיסת ה'ברית' – הברית עם נצח ישראל לכל דורותיו, שהיו ושיהיו, ועם הקב"ה. רק מכוח הברית הקמנו מדינה, ורק מכוח זהותנו ושורשינו קיימנו אותה.
ה. מחברה לעם
תפיסת הקולקטיב שלנו כ'חברה' היא שגורמת לנו להרגיש לא נעים עם תפיסות עולמנו ועם האמונות שלנו, שאולי אנחנו אמורים לוותר עליהן כדי 'לא לפגוע'.
אך לא כך הוא. רבים רבים שבים באינטואיציה פנימית ישרה ובחיבור מחודש לעם ישראל, לנצח ישראל, לברית של ישראל. וכשיש ברית, יש לנו אחריות אדירה לממשה.
