מונולוג המלחמה של אילנה דיין עסק לכאורה בתעדוף מוחלט של הכאב הפרטי על פני כל ערך אחר.
זה נכון, אבל חדי עין ורגש יבחינו שזו רק הטקטיקה.
א. כנראה שלא נשמע מונולוג כזה על אנשים שנהרגו בתאונות דרכים. לא נשמע משהו כמו: "בעוד מדינת ישראל ניבנית בכבישים חדשים ורחבים, מחלפי ענק ודברי רהב על עידן תחבורתי חדש, הזוג כהן נהרג בתאונה קשה. הם כבר לא יזכו לראות את זה. שר התחבורה נזף במתים והתריע להקפיד על חגורת בטיחות. חגורה צריך לשים, אך האחריות נמצאת אצל הקברניטים, אחריות כלפי אלה שלא יכלו להרשות לעצמם רכב בטיחותי יותר".
לא נשמע מונולוג כזה מסיבה פשוטה. דיין לא 'הוציאה חוזה' נגד נסיעה בכבישים. אז היא לא הופכת את הכאב הפרטי של תאונה למונולוג נגד פיתוח תשתיות לכבישים.
מתחילת המלחמה, סמוך לשבעה באוקטובר, דיין כבר זורעת את זרעי הפורענות של הפציפיזם
ב. רוב רובו של הציבור תומך במלחמה כי הוא מבין שהיא חיונית להסרת איום קיומי והצלת מאות-אלפים של חיי אדם.
דיין, לעומת זאת, מנסה לגרום לנו לחשוב שמלחמה היא הרפתקאה אדישה של מיליטנטים, שעולה בחיי אדם ובהרג מיותר משני הצדדים.
היא משתמשת בכאב הפרטי על ההרוגים כדי לעשות לנו גזלייטינג מושלם: תעתוע של המחשבה, כדי שנחשוב שהמציאות היא בדיוק ההיפך ממה שהינה.
במקום שנראה את המלחמה כאירוע הצלה ענק של עם ישראל, נחשוב עליה בדיוק את ההיפך – כהרפתקאה האדישה לחיי אדם.
המונולוג הזה הוא פציפיזם מתוחכם שמשתמש בכאב פרטי כטקטיקה של גזלייטינג.
והיא זקוקה מאוד לתעתוע-המחשבה הזה, כיוון שתוצאות המלחמה מוצלחות כל כך. אין דבר שפאציפיסט שונא יותר מאשר נצחון צבאי משכנע.
וכדי לכסות על כשלון הפציפיזם, נאחזים בכל נקודה של כאב פרטי כדי לנסות לתעתע את מחשבתו של הציבור אודות המציאות.
ככל ששיטות אלה הופכות ברורות ושקופות, הן נלעגות יותר ואפקטיביות פחות
ג. הגזלייטינג של דיין נעשה לא רק על ידי מילים ומסרים. הוא מודגש על ידי המבט המיוסר, האינטונציה, הקול הדרמטי; כל אלה מגויסים לא לצורך הבעת דעה, אלא כדי להציג את המציאות באופן מתעתע.
ד. עיוות החשיבה הזה, המכחיש את הערך העצום של הפעלת כוח צבאי, מוביל לדבר נוסף: הצגת מסתערבים בצה"ל כמי שהורגים סתם כך, ללא סיבה. הטקטיקה היא שוב גזלייטינג, הבלטה דרמטית של מי שנהרג מאש כוחותינו כדי לייצר רושם של הרג מיותר. ההרוגים שלנו, שנרצחו מטילים איראניים, והרוגים ערבים מאש כוחותינו – כולם בעצם קרבן משותף של רעיון המלחמה. זה המסר הרגשי המועבר לנו.
ה. סיכום: כשלא מצליחים לנצח דרך דעות ורעיונות, הזירה עוברת למאבק על הצגה והגדרת המציאות; וכשגם זה לא מצליח, עושים לנו גזלייטינג רגשי כדי לכפות עלינו בכל זאת את המציאות מחדש.
ככל ששיטות אלה הופכות ברורות ושקופות, הן נלעגות יותר ואפקטיביות פחות. וגם זה הוא ניקיון חשוב של 'חמץ' תודעתי, לקראת עוד שלב של יציאה לחירות.
