1️⃣ בסרטון החדש שפרסמו התנועה הקיבוצית ותנועת הקיבוץ הדתי, הוכרז איחוד היסטורי לאחר מאה שנות נתק ואי-הסכמה. הנימוק המרכזי שהוצג למהלך הוא ש"רב המשותף על המפריד", תוך קביעה כי הציונות אינה מתמצה עוד רק בהתיישבות עצמה, אלא גם במה שמלכד ומאחד את העם. אולם אם נתבונן לעומק בסרטון ונבחן את המציאות, נגלה פער עמוק: התוכן הממשי של אותו 'מכנה משותף' נותר עמום לחלוטין. כאשר יורדים אל הפרטים, מתברר שלא מדובר בחיבור רעיוני אורגני, אלא בניסיון לטשטש מחלוקות תהומיות לנוכח תמורות חברתיות ותרבותיות עמוקות שעוברת החברה הישראלית.
ציוֹן אינה מושג אמורפי של יחסי רעוּת או שכנות טובה; ציון היא ירושלים, הר הבית, בית המקדש ובניין כל מרחבי ארצנו
2️⃣ ההשתקה הטקטית של עולם הערכים
הטשטוש הרעיוני הזה אינו מקרי, אלא כלי טקטי לשמירה על מצג של אחדות. עדות מובהקת לכך ניתנה בריאיון בתוכניתם של קלמן וליברמן ברשת ב' עם מנכ"ל התנועה הקיבוצית. כאשר הוא נשאל לדעתו על מפעל ההתיישבות בעפרה, סמל מובהק של ההתיישבות ביהודה ושומרון, הוא בחר להתחמק בעקביות ולא סיפק תשובה ערכית ברורה:
במקביל, שילובו של פנחס ולרשטיין, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע ומראשי מפעל ההתיישבות ביו"ש, מייצר דיסוננס חריף: ולרשטיין מצהיר בסרטון כי רב המשותף על המפריד. טענה זו מעוררת תמיהה: כיצד ניתן לדבר על איחוד תנועות בעל משקל היסטורי, כאשר ערך היסוד של מפעל ההתיישבות בלב הארץ, שעליו נלחם ולרשטיין כל חייו, מושתק ומודחק כדי שלא לפוצץ את השותפות החדשה? אם האחדות הזו אינה כוללת את ההתיישבות ביהודה ושומרון, סביב מה היא בכלל קיימת?
3️⃣ חילופי הגמוניות ושימור עמדות כוח
כדי להבין את המניע האמיתי שמאחורי המהלך יש לנתח אותו דרך הפריזמה ההיסטורית של חילופי האליטות בישראל. מאז קום המדינה היו חברי הקיבוצים חוד החנית של החלוציות, האליטה המובילה שזכתה למעמד, להשפעה, וגם לקרקעות יקרות ערך שעליהן הם שומרים בקנאות עד היום, מתוך תפיסה שהם היו 'מגש הכסף' שעליו ניתנה המדינה.
אולם בשנים האחרונות, מרכז הכובד של החלוציות, של רוח ההתנדבות ושל ההובלה החברתית והצבאית העתיק את מקומו. כיום הציבור הדתי-לאומי ואנשי ההתיישבות ביהודה ושומרון הם אלו שממלאים את השורות. בין אם בהקמת יישובים ובין אם בקורסי הקצינים בבה"ד 1, שם שיעורם עולה על 30%.
השמאל הפוליטי והתנועה הקיבוצית, המוּנָעים מתפיסה פוליטית הממוקדת בשימור עמדות הכוח, מזהים את אובדן ההגמוניה. פנייתם לקיבוץ הדתי תחת מעטה של 'אחדות' אינה אלא ניסיון להיאחז ברלוונטיות תרבותית ופוליטית באמצעות חיבור למגזר שנמצא בעלייה. מנגד, הקיבוץ הדתי פועל כאן מתוך צורך פסיכולוגי עמוק בקבלת אישור והכרה מהאליטה הישנה, ומבקש את 'חותמת הכשרות' של 'בוני המדינה' ההיסטוריים, אף שאלו כבר איבדו את חזונם המקורי, ואף שהוא עצמו בנה את המדינה לא פחות. זוהי ברית של אדונים ומשרתים.
4️⃣ הגדרה מחודשת של המושג 'ציונות'
תהליך זה מוביל לריקון מסוכן של המושג 'ציונות' מתוכנו. כשהסרטון מנתק את הציונות מההתיישבות ומגדיר אותה בעיקר כ"הדברים המאחדים בעם", הוא מבצע רפורמציה המנתקת את המילה 'ציוֹן' משורשיה הדתיים וההיסטוריים. ציוֹן אינה מושג אמורפי של יחסי רעוּת או שכנות טובה; ציון היא ירושלים, הר הבית, בית המקדש ובניין כל מרחבי ארצנו. הניסיון לייצר ציונות נטולת שורשים ונטולת התיישבות בלב הארץ הופך אותה למילים ריקות.
הסלקטיביות שנוקט 'הרוב המשותף' נחשפת גם בזהות הנעדרים מהמהלך. אם המכנה המשותף כה רחב, מדוע אין בסרטון ייצוג לציבור המסורתי, המייצגים את הרוב בעם? היעדרם מוכיח כי גבולות האחדות הזו מסומנים בקפידה מבחינה פוליטית ובעיקר סוציולוגית. יתרה מכך, הובלת המסר על ידי פעילים פוליטיים חריפים מהשמאל, דוגמת יונתן שמריז המנהל מאבק קולני ויומיומי נגד הממשלה והקואליציה, ממחישה את חוסר המודעות העצמית ואת הציניות שבקריאה לאחדות, המשמשת כאן ככלי פוליטי במסווה ממלכתי.
שותפות אזרחית, יחסי עבודה תקינים ושכנות טובה אינם דורשים הקמת תנועה אידאולוגית משותפת ומטושטשת
5️⃣ תודה, אבל לא תודה
לסיכום, אנו עדים למהלך תרבותי מוכר: בדיוק כפי שהשמאל הישראלי שינה את הגדרת הדמוקרטיה משלטון הרוב לשלטון 'הנאורות והמוסר' כאשר איבד את הרוב בקלפי, כך התנועה הקיבוצית נזכרה באחדות ובמפגשים עם רבנים רק לאחר שאיבדה את מוקדי כוחה ההיסטוריים ואת פנקסיה האדומים.
על הניסיון הזה לטשטש את הזהות האידאולוגית יש להשיב בבירור: תודה, אבל לא תודה. שותפות אזרחית, יחסי עבודה תקינים ושכנות טובה אינם דורשים הקמת תנועה אידאולוגית משותפת ומטושטשת. עולם הערכים שלנו אינו בן מאה שנה ואינו זקוק לאישור מהאליטה הישנה; הוא החל במעמד הר סיני. זוהי תעודת הזהות שלנו – אמונה באלוקים, בנצח ישראל, במסורת ישראל, בהתיישבות ובירושלים.
אנחנו לא דוחים אף אחד, אך זוהי התנועה הציונית האמיתית הקוראת בשם ה'. עם ישראל עובר כיום תהליך בריא ומבריא של חילופי הגמוניות, והגיעה העת שהתנועות הקיבוציות יכירו בכך ויחברו אל הזרם המרכזי והאותנטי של האומה, במקום לנסות לשמר עמדות כוח מן העבר.
