א. הבריחה הגדולה מהזהות
האמירה של אהרן ברק שהובאה בקדימון לא היתה פליטת פה או הערה אגבית. זו גם לא הפעם הראשונה שהוא ביטא אותה. הוא רק חזר על משפט מכונן של משנתו, אותו כתב במאמר 'על תפקידי כשופט' לפני למעלה מעשרים שנה, כשמהפכת העריצות המשפטית מיסודו היתה עדיין בחיתוליה.
ברק מייצג תפיסה הרואה במציאות הלאומית, באשר היא, גרעין של נאציזם. בכל האדרה לאומית הוא 'מזהה תהליכים'. בכל רוב הוא רואה עריצות. זה הלקח שלו מהשואה. על זה בנויה כל תפיסתו.
זה לא קשור לגרמניה או לישראל. הנושא הוא 'הבנאליות של הרוע', וזה יכול לקרות לכל אחד. המערכת, אותה בנה כאן במשך שלושים שנה, מושתתת כולה על חשיבה מעוותת זו ביחס לשואה.
ברק רואה בשנאת ישראל דוגמה בלבד לגזענות, שנאת זרים והתנכלות למיעוטים, המאפיינת כל מציאות לאומית.
השואה, לשיטתו, לא קשורה באמת לעם היהודי; היא פשוט יישום מתבקש של משוואה מתמטית חברתית. היא תוצר מדעי של רוב לאומי ומיעוט אתני. לפי תפיסה זו, השואה פגעה בעם ישראל רק באופן מקרי, אך הלקח העיקרי שלה הוא אוניברסלי: ריסון הלאומיות. זה לא רק פרויקט משפטי, זה הרבה יותר: מדובר בחרדה קיומית מפני הזהות של עצמנו.
ב. על מה מתבוננים ביום השואה
השאלה לגבי אופן ההתבוננות על שנאת היהודים בכלל, ועל השואה בפרט, איננה חדשה. קבוצה מסוימת של יהודים ליברליים, שמקורם בעיקר ביהודי גרמניה לאחר תקופת ההשכלה, מתעקשת שאנטישמיות היא תופעה גנרית של רוב כלפי מיעוט, של גזענות כלפי הזר, של פגיעה בזכויות אדם כלפי האחר.
קבוצה זו סברה שהשנאה כלפי היהודים היא רק תוצאה של היותנו מיעוט זר ושונה בתוך עם אחר, ושהפתרון לשנאה זו הוא התבוללות תרבותית ופיזית, או לחילופין הקמת מדינה ככל המדינות.
במקום להילחם על היותו יהודי, הרמטכ"ל חשב שהלקח של השואה משמע שהוא 'עלול להיות נאצי'. הטעות האיומה והטראגית הזו גידלה מחדש את המפלצת החמאסית-נאצית שקמה להשמידנו עשרים שנה מאוחר יותר
קבוצה זו סירבה בכל מחיר לראות את השנאה האנטישמית כדבר מהותי כלפי יהודים באשר הם, כמיעוט או כרוב, כפרטים או כמדינה – בכל מצב שבו יהיו.
קבוצה זו סירבה בעקשנות להכיר בשנאה ליהודים כאנטישמיות המכוונת ליעוד וזהות החתומים בעצם קיומנו, כזאת שלא ניתן לבטלה על ידי מחיקת הזהות, או הקמת מדינה ככל המדינות.
גם הרצל חשב שהקמת מדינת היהודים תחסל את המניע לאנטישמיות.
קבוצה זו רואה לפיכך את האנטישמיות כתופעה של מיעוט יהודי בארצות נכר בלבד, ולא מקשרת אותה לחתירה תחת קיומנו כעם בארץ ישראל.
זו הסיבה שהיא מייחסת סיבות רציונליות חלולות לכל מרכיב בסכסוך כאן.
ברגע שקבוצה זו תיווכח שהשנאה איננה קשורה לאדמה, העדר מדינה לאויב, הקו הירוק, 'אלימות מתנחלים', אופק כלכלי, או כל נימוק רציונאלי אחר – היא תאלץ להסתכל במראה, בבבואת הזהות היהודית שלה. היא תצטרך להכיר את זהותה היהודית כרכיב מהותי בעצמה, לא לברוח ממנה ולטשטשה. והיא תידרש להתחיל לאמץ אותה חזרה, ולהילחם עליה. ואת זה מסרבים בינתיים חברי הקבוצה הזאת לעשות בכל מחיר. עדיין הם בוחרים בפתרונות הישנים, שנוסו כבר בגרמניה – התבוללות תרבותית, האשמת היהודים השמרנים בבעיה, וניסיון להמציא כביכול 'יהודי חדש'.
ככל שתהיה קבוצה זו נחושה לברוח מזהותה, היא גם תתעקש לראות את שנאת ישראל כ"דוגמא גנרית של גזענות לזר, לאחר ולשונה", ותמשיך לחפש גזענות זו גם בתוך עצמה.
וזו הסיבה מדוע כל כך הרבה מקומות במדינת ישראל הפכו את יום השואה ל'יום כללי למאבק נגד גזענות' ו'שמירה על זכויות אדם'. זה הלקח והחזון של אהרן ברק.
אך עיסוק ביום השואה בלי עיסוק ביהודים ובשנאה ליהודים, והתעלמות מהמשמעות הדרמטית שלה עבורנו ועבור העולם כולו, פירושם הכחשת שואה ברמה העמוקה ביותר.
עיסוק ביום השואה בלי עיסוק ביהודים ובשנאה ליהודים, והתעלמות מהמשמעות הדרמטית שלה עבורנו ועבור העולם כולו, פירושם הכחשת שואה ברמה העמוקה ביותר
ג. מצעד האיוולת של 'הפחד להיות נאצי'
קו פרשת המים הזה, של הבנת שנאת ישראל והבנת השואה, משליך באופן ישיר על הבנת הלקח של השואה בימינו. כי אם השואה היא תוצר של 'לאומיות חזקה מדי', 'רוב איתן מדי' – אזי הזהות הלאומית שלנו היא לא הפתרון אלא הבעיה; והעוצמה הלאומית שלנו היא הגרעין של הנאציזם הבא. יאיר גולן "מזהה תהליכים", ואהרן ברק כובל את ידינו ורגלינו. שלטון הרוב הוא אוטומטית 'עריצות הרוב', וניצחון על האויב הוא כפסע לפני 'רצח עם'.
וכך, ברגע האמת, כשאפשר היה לחסל את כל הנהגת החמאס בבת אחת כשהיא עוד היתה זניחה, לפני עשרים ושלוש שנה, הרמטכ"ל ויתר על פצצת הטון כדי לא לפגוע בבנין ליד, והותיר בחיים את כולם.
במקום להילחם על היותו יהודי, הרמטכ"ל חשב שהלקח של השואה משמע שהוא 'עלול להיות נאצי'. הטעות האיומה והטראגית הזו גידלה מחדש את המפלצת החמאסית-נאצית שקמה להשמידנו עשרים שנה מאוחר יותר.
אין טעות קשה יותר מטעות תודעתית ביחס ללקחי יום השואה.
לכן נוטה המחנה הליברלי ביום השואה להתמקד בהחלשת הזהות הלאומית שלנו במקום לחזק אותה, להכות על חטא המיליטריזם, ולהאשים את הימין בנאציזם הבא. הם לא המציאו את זה. מעשה אבותיהם של יהודי גרמניה בידיהם. הם פשוט טרם הצליחו להרפא מהשנאה הזו לזהות העצמית, מהאוטו-אנטישמיות, כפתרון דמיוני והוזה לבעיה.
ד. היחס לשואה מעיד על הכל
נכון לעכשיו, יש במדינת ישראל שני ימי שואה שאינם רק שונים, אלא הם מנוגדים לחלוטין זה לזה. הם מעצבים לא רק את אירועי יום השואה, אלא את עצם תודעת הקיום שלנו כאן; והם מכתיבים את ההתנגשות החזיתית בין ימין לשמאל, חזון לאומי או תבוסתנות, שלטון העם או עריצות משפטית.
הכל מתחיל בשורש הזה: זיקה או דחיה של זהותנו ויעודנו, תפיסת הזהות הלאומית שלנו, וההשלכות של אלה על קריאה נכונה של מצבנו, הבנת החתירה תחת קיומנו, אז והיום.
