1️⃣
בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, טקס הדלקת המשואות בהר הרצל היה רגע של התעלות לאומית.
הוא היה קונצנזוס מזוקק שביטא את המכנה המשותף הרחב ביותר של החברה הישראלית; הצדעה למצוינות, לתרומה ולגבורה ללא קשר לשיוך פוליטי.
אולם ככל שחלפו השנים, ובמיוחד תחת ממשלות ימין, הטקס הפך מזירה של אחדות למגרש משחקים פוליטי אלים.
גורמים מסוימים בשמאל, בגיבוי תקשורתי רחב, החלו לנהל קמפיינים שיטתיים של 'השמדת ערך' נגד כל דמות המזוהה באופן מובהק עם ערכי הימין, המסורת וההתיישבות.
המטרה ברורה: לפרק את הממלכתיות ולהציג את בחירות הממשלה כבלתי לגיטימיות מעצם הגדרתן.
השנה, הזרקור הופנה לעברו של הרב אברהם זרביב.
הרב זרביב אינו רק דיין בבית הדין הרבני ותלמיד חכם עצום; הוא דמות המגלמת את רוח התקופה בצורה המזוקקת ביותר.
כאיש מילואים ששירת מאות ימים מאז פרוץ המלחמה, בחר הרב זרביב שלא להסתפק בתפקיד רבני עורפי, אלא פעל כנהג D9 בחזית, בלב עזה.
הוא הפך לסמל של עוצמה ורוח עבור אלפי לוחמים.
הסרטונים שהפיץ מהשטח, שבהם שולבו דברי תורה על פרשת השבוע עם נחישות קרבית חסרת פשרות הרימו את מורל הלוחמים ברגעים הקשים ביותר.
הכינוי 'הרב של עזה' לא נולד מתוך רצון ליחסי ציבור, אלא כביטוי להערכה העממית העצומה לפועלו. הרב זרביב עצמו, בענווה, הבהיר שוב ושוב כי הוא אינו מייצג את עצמו אלא את לוחמי הצמ"ה ואת מסירות הנפש של חבריו העושים עבודה קשה חסרת זוהר וברק.
זוהי מניפולציה שנועדה לייצר תחושה שהאדם פגום, בשעה שהעתירה עצמה היא הכלי המייצר את התחושה הזו
2️⃣
מסתבר שדווקא המצוינות המעשית והחיבור לזהות היהודית-לוחמת הפכוהו למטרה.
הקו המוביל של המבקרים היה שמשיא משואה חייב להיות 'דמות בקונצנזוס' ולא 'שנויה במחלוקת'. כאן נחשף המוסר הכפול במלוא כיעורו.
השאלה המרכזית היא: מה הופך אדם ל'שנוי במחלוקת'?
התשובה, כפי שראינו במקרה זה, היא הקמפיין עצמו.
כאשר דמויות כמו חנה לסלאו, המזוהה עם עמדות שמאל קיצוניות שאף חתמה על עצומות נגד חיילי צה"ל, נבחרות להדליק משואה השקט נשמר. היא אינה נחשבת ל'שנויה במחלוקת' פשוט כי הצד הימני של המפה מכבד את הממלכתיות המיוצגת על ידי ממשלה נבחרת ולא מנהל נגדה קמפיין דה-לגיטימציה אגרסיבי.
לעומת זאת, נגד הרב זרביב הופעלו כל הכלים: פניות למערכת המשפט, הגשת קובלנות ויצירת רעש תקשורתי מלאכותי שנועד לייצר 'פסלות מדומה'.
3️⃣
השיטה מוכרת היטב מתחומים אחרים, בעיקר במינויים של פקידים בממשלה וקידום קצינים התקפיים במערכת הביטחון.
ברגע שמוגשת עתירה, המבקרים זועקים: ״היו נגדו כתבות ותחקירים בתקשורת״ וכן 'ראו, אפילו מערכת המשפט דנה בעניינו!'.
זוהי מניפולציה שנועדה לייצר תחושה שהאדם פגום, בשעה שהעתירה עצמה היא הכלי המייצר את התחושה הזו.
גם הטענה ש'היה צריך לבחור חייל אלמוני ולא חייל מוכר' היא דמגוגיה צרופה.
בכל שנה נבחרים קצינים ולוחמים מצטיינים, ותמיד ניתן לשאול 'למה הוא ולא אחר?'
השימוש בטיעון הזה במקרה של הרב זרביב נועד להסית לוחמים אלו נגד אלו ולייצר זעם ציבורי על בסיס פוליטיקת זהויות, תוך התעלמות מכך שהרב זרביב נבחר בזכות המלצות ופניות של אנשים שראו בו דמות מעוררת השראה.
ואגב, זה בסדר גמור גם לחשוב אחרת. אבל שוב, בלי דמגוגיה זולה ובלי להצטרף לקמפיין דה-לגיטימציה כדי להרגיש נאור.
4️⃣
הדבר המצער ביותר בתהליך הזה הוא לראות כיצד גם גורמים בתוך הציונות הדתית נופלים למלכודת הזו.
מי שרוממות הממלכתיות בגרונם, מוצאים עצמם מאמצים את הנרטיב של השמאל הרדיקלי.
הם מפרשים בטעות את הרעש התקשורתי של מיעוט קולני כ'התנגדות רחבה מהעם', ונכנעים ללחץ בשם הרצון להצטייר כ'מתונים' או 'מאחדים'.
במקום לעמוד בגאון מאחורי איש תורה, דיין ולוחם המייצג את השילוב הנכון של תורה ולחימה, הם נסוגים בפני קמפיין שמטרתו הסופית היא פגיעה בכל מה שהרב זרביב מסמל: ניצחון, זהות יהודית גאה ושירות צבאי מתוך שליחות אמונית.
מה קרה לכל ארגוני המילואימניקים הדתיים?
מדוע הם לא מגבים אותו סביב הלינץ׳ התקשורתי שהוא עובר?
מתברר שוב שהכול פוליטיקה קטנה וחשש של דתיים מסוימים להתעמת מול אליטה קטנה שבזה לעולם הערכים שלהם
מתברר שוב שהכול פוליטיקה קטנה וחשש של דתיים מסוימים להתעמת מול אליטה קטנה שבזה לעולם הערכים שלהם
5️⃣
הרב זרביב נבחר להשיא משואה משום שהוא משקף את הפנים היפות של עם ישראל במלחמה הזו.
הוא מייצג את עולם התורה, כדיין וכמי שלחם בעזה עם הלוחמים.
המערכה נגדו אינה על התבטאות כזו או אחרת, אלא על עצם הלגיטימיות של דמותו ופועלו בלב הממלכתיות הישראלית.
הגיעה העת להפסיק להתנצל, להפסיק לנסות לרצות את אלו שבמילא לא יתרצו, ולהחזיר את הכבוד למשיאי המשואות שאמורים להביא לידי ביטוי את תעצומות הנפש של האומה כולה.
ואם יש מישהו שאינו מרוצה מהבחירה הוא פשוט מוזמן לגייס את כוחותיו, ולקדם משיאי משואות אחרים שלדעתו מעצימים את עם ישראל ומדינת ישראל.
עד אז – תעלה המשואה!
