בתפקידי הצבאי אני עוסק בגיוס חרדים – אלו מסקנותיי:
א. החרדים אינם הבעיה – אלא הפתרון
השיח הציבורי סביב גיוס חרדים נוטה לא פעם להיות רווי סיסמאות. מהדורות החדשות מציגות עימותים, פוליטיקאים משרטטים קווים אדומים, סטטיסטיקאים זעופים מראים טבלאות באדום על האיום הקיומי החרדי למדינה, והתחושה הכללית היא של התנגשות בין שני עולמות שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אך כשנמצאים בשטח, מתגלה תמונה מורכבת, עמוקה ומרתקת הרבה יותר.
האמת, כפי שהיא משתקפת מבעד לעיניים הפוגשות את האנשים הללו יום-יום, היא שהציבור החרדי אינו מבקש לברוח מאחריות. כשמנמיכים להבות מזהים צמא לקחת חלק במצווה החשובה הזו. בהובלת עם ישראל והיהדות קדימה, בין היתר בצבא, אך יש להם תנאי אחד, בסיסי, מהותי ובלתי מתפשר, שבזכותו הם לא הבעיה של המדינה אלא דווקא הפתרון שלה: הם מבקשים להתגייס לצבא יהודי.
כשמפקדים בשטח מדברים אליהם בשפה שלהם – שפה של מסירות נפש, של קידוש השם, של חיבור היסטורי ללוחמים היהודים לאורך הדורות – משהו ניצת
ב. שבירת פרדיגמת "כור ההיתוך"
במשך עשרות שנים, צה"ל פעל תחת האתוס של "כור ההיתוך" – מקום שבו כלל הזהויות נכנסות בשערי הבקו"ם ויוצאות כדמות אחידה של הלוחם הישראלי.
עבור החברה החרדית, האתוס הזה נתפס לא רק כאיום, אלא כסכנה קיומית לזהותם הרוחנית. החשש מעולם לא היה מעצם הלחימה או מהקושי הפיזי שבהכשרה; החשש העמוק היה מאובדן הדרך, משחיקת שמירת המצוות ומהיטמעות בתרבות זרה.
כדי לייצר שינוי אמיתי, נדרשת שבירת פרדיגמה. המענה אינו טמון בניסיון לכפות שילוב מתוך טשטוש זהויות, אלא להפך – בבניית אווירה צבאית, מן המסד ועד הטפחות, שמעצימה את הזהות הייחודית של החייל היהודי. כשהמערכת הצבאית תשדר שהיא רוצה רוח יהודית, תרבות יהודית, מוסר לחימה יהודי, צדקת הדרך היהודית המובילה לניצחון, ושניתן לבנות לוחם מקצועי וקטלני מבלי להילחם באורח חייו ובזהותנו היהודית ולדרוש ממנו למשל להתערבב עם בנות המין השני – החומות יתחילו ליפול.
הפוטנציאל לגיוס חרדי אינו בעיה שצריך לפתור – אלא עוצמה אסטרטגית שצה״ל ומדינת ישראל כולה יכולים רק להתברך בה
ג. מהו "צבא יהודי" הלכה למעשה?
הצבא מופעל ומונהג ככלל על ידי יהודים, והוא שייך למדינה היהודית, עם זאת המושג "צבא יהודי" אינו סיסמה ריקה.
הוא נוכח קודם בשיח ובתרבות. לא סתם רבבות חיילים עוברים ימים כלילות מפרכים ומסוכנים בלחימה, מקבלים את כוחם דווקא מהתגברות האמונה בקרבם.
פאצ' משיח הוא רק שיקוף חיצוני של התהליך הפנימי שהעם עובר.
אחרי תרבות יהודית מגיעה זהות יהודית. זהות שיונקת משורש חיינו ובשמה ובשבילה אנו חיים ואם חייבים אז בשמחה גדולה גם נוטלים חיים של אויבינו. ראינו שכל המקצועיות, הטכנולוגיה והכסף שבעולם לבדם לא יודעים לתת לטייס או לרמטכ"ל את ה'למה' להילחם באיראן.
ומתוך זה נגזרת גולת הכותרת – מוסר הלחימה היהודי.
הרי מה מבין הרב זרביב יותר מהפיקוד הבכיר בתורות לחימה, שהוא זה שמוביל את שינוי פני המערכה? מה הוא מבין יותר מהפצ"ר על משפטי מלחמה? רק בשרביט המוסר שהוא נושא בתרמילו ובעגלתו.
ד. הכוח המניע: מוטיבציה מתוך אמונה
המפגש עם המתגייסים החרדים מגלה עוצמות נפש נדירות. בניגוד למתגייס הממוצע, שעבורו השירות הצבאי הוא מסלול טבעי ומוכר בתוך הקהילה שבה גדל, החייל החרדי נדרש לא פעם לשלם מחיר חברתי כבד. הוא עושה זאת לא מתוך רצון "להתחלן" או למרוד, אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה, מתוך רצון לקיים "עזרת ישראל מיד צר".
כאשר מפקדים בשטח מדברים אליהם בשפה שלהם – שפה של מסירות נפש, של קידוש השם, של חיבור היסטורי ללוחמים היהודים לאורך הדורות – משהו ניצת. הם לא צריכים שילמדו אותם מהי מסירות; הם חווים אותה ביום-יום. הם רק זקוקים לצבא שיכבד את עולמם הערכי ויאפשר להם להביא את העוצמות הללו לידי ביטוי מבצעי.
בעצם לא רק החרדים זקוקים לזה. ודי לחכימא.
ה. שעת רצון
אנו נמצאים בנקודת זמן היסטורית. השטח מבעבע, והצמא קיים. האחריות המוטלת על הדור היא אדירה. עלינו להשכיל לבנות את הגשר – גשר יציב, רחב, שאינו דורש מהם להשאיר את אמונתם מאחור. לא גשר ל'גטו' קטן חרדי בתוך צה"ל הגדול, אלא גשר להובלת צה"ל הגדול ולהפיח בו חיים. חיים יהודיים.
אם נשכיל להבין זאת נגלה שהפוטנציאל לגיוס חרדי אינו בעיה שצריך לפתור – אלא עוצמה אסטרטגית שצה"ל ומדינת ישראל כולה יכולים רק להתברך בה, והמדינות הכי מתקדמות להתקנא בה.
בע"ה.
